עם כנפיים שבורות
אני נופל,
וזה רוחש עמוק בפנים.
לוחש,
תעזבו את השלווה כבר במנוחה.
משהו חייב לקבל משמעות,
כמה לאט אנו משתנים.
לא מצליח להרדם.
השעון מתקתק
והזמן רוצח.
מי אמר שבסוף לא נשאר לבד.
עם כנפיים שבורות
נופל,
וזה רוחש עמוק בפנים.
לוחש,
אל תוותרו על השלווה.
כבר אין אויר שיעזור להתקדם.
המילים בוערות באוזן,
ולא יקח זמן רב, ולנצח נישן לבד.
החיוך מתקתק,
ובעינינו עוצמה.
מי אמר שבסוף לא נשרוד יחד.
עם כנפיים שבורות
יושב,
על קצה של ענן.
משקיף,
על אותם רגעים של שלווה שכבר לא איתי.
סופר שירים ואת תוויות הבירה.
מדמם זכרונות ישנים,
כדי לפנות מקום לחדשים.
שומר מקום
לך ולה,
לכם ולאף אחד.
כי מי אמר שכולנו איננו אלא אדם אחד
עם כנפיים שבורות... |