"וכשהארץ תמלא בחטאי בני האדם, ויוהרתם תיתמר לשמיים, ובשפלות
רוחם כי רבה יחשבו עצמם לאלוהים, או אז מטרי אש וגופרית יירדו
מן השמיים, והארץ תמלא באש והגופרית שירדו מהשמים, והשמים
יתרוקנו מהאש והגופרית שירדו מהם, והאש והגופרית יהיו מלאים
באש וגופרית ללא תלות במיקום שלהם,"
ניתקתי את הטלפון.

"היי!"
"אני מטיל ספק בכך שאמרת לי היי."
"אבל אמרתי לך היי."
"איך אתה יודע?"
"כי רציתי לפנות אליך, ולהיות נחמד,"
"למה אתה כל כך משוכנע שזה נחמד?"
"כי, לא יודע, ככה אנשים עושים תמיד כדי להביע נחמדות..."
"ומה שפופולרי הוא תמיד מה שנכון?"
"אר, לא, אבל הכוונה שלי הייתה שזה יהיה נחמד ו"
"אין לי שום דרך לדעת מה הייתה הכוונה שלך באמת, נכון?"
"נכון..."
" 'נכון'! מאיפה החוצפה?! אתה הוא שתקבע מה נכון ומה לא נכון
בעולם?!"

הכל נורא קשה
והעצב בי פושה;
השמיים הם אפורים
והחיים כל כך קודרים.

"זה אחד מהשירים היותר עצובים ששמעתי אי פעם, אני חייב לומר."
"למה עצובים? דווקא נורא אופטימי"
"אופטימי דווקא?"
"כן. אני מוצא בו מסר מאד מאד חיובי, לקראת הסוף. שמיים
אפורים, זה כמו סמל לזה שהשמיים הם אפורים;"
"ו?"
"ואני מוצא שמיים אפורים כמשהו אסתטי מאד. לדעתי יש פה מין
ניגוד חזק, בין הטבע במלוא יופיו לתהומות הנפש האנושית, שלדעתי
השיר רומז שיוכרע לכיוון של הטבע"
"איפה אתה מוצא את זה?"
"מה זאת אומרת 'מוצא' את זה? זוהי דעתי"