כשהעננים הופכים צבעם לאפור,
כשהשמיים צובעים עצמם בשחור,
כשהאופק נראה כל כך רחוק
וכשהים נראה כתהום עמוק,
שאני מרגישה הרגשה מוזרה
הרגשה מרוחקת, כבדה ורעה
שהמשפט: "האור בקצה המנהרה"
הוא לא אומר לי מאום
כי בין כה וכה גם כשיש אור אף אחד לא רואה כלום

מנסה לדמיין את העננים מתבהרים לצבע תכול
שהשמיים פתאום צבועים בכחול
כשאפשר להושיט יד ובאופק לגעת
וכשהים משאיל את צבע עינייך שמהן אני משתגעת
שאני מרגישה הרגשה מוזרה,
ופתאום האור בקצה המנהרה
פתאום זה אתה
אותה דמות שבה אני מביטה.