אדם קם בנחת לעבר המשך חייו
הוא שוטף את פניו, אוכל משהו מהיר
עובר על החדשות מטייל בעיר
ובלי משים, בטבעיות
מתחיל באיטיות להצטמק.
תחילה הוא לא שם לב, עוד לא כואב
חולף יום ועוד יום ופתאום בגדיו גדלים
עורו מקיף אותו כמו שק
ובמקום צעד הוא פוסע פעמיים.
שהוא מבין את שארע מנסה לצעוק
אך קולו הצטמק לציוץ
פניו למשקפיים ומכשירי שמיעה
כבר קשה לו להגיע אליהם
והוא כבר שכח מה היה טעם הטעם.
כשלפתע מרגיש רשרוש פועם
מנסה להתרומם,
לגבוה בו צריכות להיות עיניו
לראות לאן נפלו ידיו
אבל עד שהוא מגיע גם הרצון מצטמק.
ויותר הוא לא רוצה דבר
גם לא להפסיק.
רק אהבתו לא הצטמקה
אך היא גדולה ממנו והוא אינו יכול לתפוס אותה
להגיד "את זה וזה אני אוהב כך וכך"
וכך אהבתו מרחפת
מנסה להידחף לחריץ בין ליבו ומוחו
לבסוף נשברת ובוכה
אך הוא אינו חש ברטיבות
קטן מדי עבור דמעות
קטן מדי עבור מחשבות
ליבו צימוק מוחו גפרור ידו אטומים חסרי מעש
גופו עוד מראה סימני חיים.