סנטרל פארק כבר שומם
אבל עדיין יפה
כנשיקתם הראשונה של אדם וחוה.
אני מהלך בו בודד
חמוש במטריה
שנלחמת בגשם
כאקונומיקה בסרטן
והנה, איזה קטע
הולך מולי סרטן קטן
(כלומר החיה, לא המחלה)
יצא מן האגם למרצפות
כי בינינו, כבר אין הבדל גדול
והוא עוצר להתבונן בי
ואני מתבונן בו
דרך טיפות רבות מאוד
הולך בעקבות
צעדיו הרועדים
חבל שנוח לא הכניס אותו
לתיבה החדשה.
נו טוב, לא נורא
כנראה ששוב הייתה המגבלה
של שניים מכל מין.
הסרטן נראה עצוב
חיות הרי מרגישות את הסוף
הוא ואני ביחד עכשיו
ויש לנו סוג של אהבה.
לפתע נעמדת לידי ניצולה אנושית
גם לה מטריה מגוחכת
היא מביטה בסרטן
ואני עובר להביט בפניה
כל תו של זהב.
אז אלו הן השעות האחרונות
של המין האנושי.
עלינו לנצל אותם בחוכמה
להמשיך להביט, לא להספיק
לא להילחם, לא לעשות כל דבר אחר
רק להביט, להביט, להביט
להב