21.3.06

מה
קורה בי
שעה
שמקשיב למילים של תקווה.
"תקווה"
לי זו נשמעת סיסמא
לאחר תשמע כקריאת ציפור שיר במעופה.
אחת בחורה
תנפח חזה באוויר
תנשוף רוח בטון רוחני
"אה הו הי"
והנה צפות מילותיה
אשמע ניסיון של קריאת ספרים
ללא ניסיון חיים.

ספרים זה נהדר!!!
אם דיברו אלייך משהו נכון לך, אז לכי, חפשי את עצמך במשהו הזה
או תמצאי אותו מסביבך או פשוט תזרמי עליו.
להאמין ולהסכים עם משהו שנוגע בך זו לא הבעיה... ללכת לפיו זה
הקטע.
משהו חוסם אותי כשאני בא לכתוב על הנושא הזה, שאני לא יודע מה
שמו בדיוק.
המון יצורים מהלכים על שתיים מחפשים דבר מה...
בגלל זה הם הולכים ושבים, שואלים וקוראים
ולמצוא זו לא הבעיה, התשובות והאמיתות הן בכל פינה, יקום שלם
נמצא בכל אבן ובכל קריאת ציפור.
ואנשים מוצאים... אך כשהם שרים הם מזייפים או מפני שלא ידעו
שמצאו,
או כי רצונם נכנע ליצרם.
בגלל זה הרוב העצום הוא לא אמיתי, כמעט בכל אדם ניתן להעביר
מקל ולערבב את מטרותיו, עקרונותיו, תחושותיו, אמונותיו, מצבי
רוחו... רק צריך להזיז כמה גלגלי שיניים כמו בשעון.
לי זו עובדה ואין היא מייאשת או מעציבה, כי לי זה כמו החלק
הראשון של החיים,
החלק בו מנסים להפוך לילדים אמיתיים.

ישבנו סביב מדורה ואחד הציע שנאחוז כולנו ידיים, אחזנו ושוחחנו
ואז הוא אמר שהאש היא המרכז והלב של כולנו יחדיו כרגע והבחורה
שנושפת מילים של רוח אמרה "כן, אני מרגישה את זה, אנרגיות,
אהבה... בואו כולנו נעשה 'אאאאווום'" בטון שלה היה פשוט כלום
מלבד רוח שמחפשת את עצמה.
כולם הסכימו עימה, את עצמי שמתי במצב של הקשבה.
ה'אום' לא יצא ממנו, אף אחד לא התחיל אותו, אז שתקנו עד שאחרת
אמרה "מי שרוצה להתחיל שיתחיל" התחילו לדבר על מי יתחיל
והפסיקו, שוב שתקנו וה'אום' לא יצא.
וחוזר חלילה עד שהתחילו לדבר על תחושותיהם.
אני מתבלבל עם עצמי בכתיבה הזו...
הנקודה היא שמתחת לאפם שכב לו שקט נפלא עם שמיים מלאי כוכבים,
פצפוציי מדורה ואחיזת ידיים
אך במקום להקשיב לכך הם אלצו משהו (אום) לצאת בצורה מלאכותית
ובסוף הוא יצא כדיבורים כמו "וואו השקט הזה מדהים" ואז ידברו
על כמה שהוא מדהים. או "האש כזו חזקה! והאנרגיות! והכוכבים!"
וידברו גם על זה. שאל אותי לפתע "למה אתה שותק?" עניתי "כי
משהו אומר לי שבמקום לדבר על משהו בלי לדעת אותו, עדיף להקשיב
לו"
הכל לא בצורה ממורמרת, הכל היה יפה וטוב. אני לא חושב שכל אחד
היה צריך להתנהג איך שהתנהגתי, אני פשוט חושב שאם הם רצו
להרגיש את מה שהם רצו להרגיש כמו שהם רצו להרגיש אז היה עדיף
להקשיב ולא לאלץ.
חזר לו השקט ואז הכנו אחלה אוכל...

אני מרגיש שאני בטיול הזה כדי ללמוד (ובטח עוד כל מיני סיבות).
אם הייתי משתתף בשיחה כשהם דברו, לא הייתי לומד כלום, הייתי רק
עושה איתם עוד רוח שבסוף הייתה מכבה את האש שניסתה למשוך את
תשומת ליבנו אליה ואל השקט.
אז שתקתי ולמדתי קצת על סוג מסוים של בני אדם ולמצוא את השקט
שבין החריצים.
על עצמי הבנתי עוד ועוד...
ומה לעשות עם הביקורתיות הזו?!

אני עוד לא אמיתי... אני אמיתי, גוף וכו' אך האמת עוד לא איתי
או שהיא איתי ועוד לא הקשבתי מספיק.

אאאאאאאאוווווום.......