היא מתקרבת אליי בשנתי.
פותחת את הדלת לאט-לאט וצועדת על קצות האצבעות, שלא יתעוררו.
היא נוגעת ברצפה הקרה, מגששת את הדרך אליי. נכנסת אל חדרי
ונעמדת.
היא ילדה רכה. יחפה. לבושה בכתונת לבנה. הפנים הקטנות מתבוננות
בי, מוקפות הילה שחורה של תלתלים. והלחיים,
הלחיים סמוקות מחלומות.

היא מושיטה אליי אצבע שובבה ופוקחת לי עפעף, אחר כך מרפה
ובודקת את העין השנייה. היא דוממת לרגע קט ואז מזנקת עליי
וצוהלת: "טל! תתעוררי!"
אני מתעוררת בבהלה ונפגשת בחיוך שמזדהר אליי, עיניים שבורקות
את החושך הזה.
היא מנערת את כתפיי ומנסה להקים אותי. לאחר מכן מקפצת סביבי
וקוראת:
"תתעוררי. תתעוררי. צריך למהר!"
אני מתיישבת על המיטה, אפופה עדיין בחבלי חלום. העיניים
מתרגלות אט-אט לאפילה ופתאום מבינה -
אני נמצאת בחדר שלי. בחדר האמיתי. בבית.
בבת אחת הלב מאיץ פעימותיו, הרגליים נחלשות, רפויות. אני עוצמת
עיניים, לוודא שזה לא חלום ופוקחת אותן אל הממשות המתקיימת
מולי.
כן, זה החדר.
התמונות תלויות על הקיר, המעיל זרוק ברישול, הספרייה, הארון -
הכל נמצא במקום. אמיתי כל-כך.
אצבעותיי מגששות את החושך ונתקלות בקיר האדום. הן לוחצות עליו,
מתרפקות - חשות את החוזק שלו, את היציבות. אינו אשליה.

היא לא מניחה לי להתמהמה, קופצת מן המיטה ומושכת אותי אחריה.
מגע הרצפה המוכרת מעביר בי רעדים, אך אני ממהרת אחריה במורד
המדרגות.
אנו חוצות את הבית, חולפות על פני חדרי הילדים, הפרוזדור,
הסלון הרחב. אני מנסה לדבוק בה אך רגליי עוד חלושות מן השיבה
הכואבת, אל מקום שבכיתי ימים כה רבים.

אני נוגעת בקירות, מתכופפת אל הרצפה, מנסה לאסוף את הזיכרונות
שלא ארזתי.
מחפשת רגעים ספורים של שהות, להיזכר בפלא הזה של שנותיי.

אך היא, היא פותחת את הדלת לרווחה (עץ דובדבן. חורקת קצת)
ויורה בי מבט בהול.
לרגע קט אני עוד נאבקת בתחושת השייכות, אך אז סוערת את עצמי
החוצה, אחריה.

היא רצה ברחוב ואני מטופפת אחריה, מנסה להדביק את הקצב שלה. אך
אני מבוגרת ממנה, מבוגרת הרבה יותר ממרחק השנים שבינינו.

אנו רצות יחפות ברחובות, שתי ילדות דלוקות בחושך הלילי הזה.
ממהרות להספיק את האפלה.
היא רצה לפניי, פרושה אל הכוכבים, וצוחקת. הצחוק שלה פועה,
טהור כל כך. מתנגן כדנדון פעמונים.
הוא מטלטל בי ודורש אותי אליו. אז אני רצה אחריה, כל צעד כמו
סכין, חותך את כל המסכים. בא ומעורר את הכאב, לאחר ימים רבים
של ניסיון לשכוח.
הצחוק שלה מרחף סביבי, תמים וזוהר כמו ילדות, אז אני לא מספרת.
לא מספרת שכואב לחלוף כאן, על פני הרחוב המוכר, להתפלש בזיכרון
ההוא, הצורב. לא מספרת שבפעם האחרונה שהובלתי כאן - הייתי
מוקפת חיילים וחורבן. צעדתי אז, לאט-לאט. בגוף חולש, בנפש
כאובה. מתרחקת מכל היקר של חיי. לרגע נעצרת, ומעיפה מבט אחרון
אל השקט הזה. העיניים משתהות, לוטפות את הבית, את השביל, העץ
הזקן והשתילים הרכים. נושקת להם.
החיילים מאיצים בי ואני מתרחקת, רואה איך הכל מתמוסס לכתמים
מלוחים בעיניי.

אבל אני לא מספרת. אני מוסיפה לדלוק אחריה ולפלס דרכי תחת
כוכבים.

אנו חולפות על פני רחוב, ורחוב נוסף. עוברות את הבסיס הצבאי
ובבת אחת - נעצרות.
לפנינו פרוש מרחב של חולות זהובים, מזדהרים את השקט הפורה הזה,
הטהור. היא זורחת אליי בעיניים נוצצות, תלתליה השחורים זולגים
על מצחה ועורפה. ילדת חולות ואושר. תמימה כל-כך.
היא עומדת לצדי, מתנשפת עוד רגע. אחר אוחזת בידי ופורצת למחול
נוסף.
אנו רצות שם בין הגבעות, שלובות ידיים, מתפרשות בלובן החולות,
בנצנוץ הכוכבים. מתפזרות אל הפלא הטהור, הביתי הזה, של מרחב
השייך רק לנו.
אנו רצות, וצוחקות. היא - פועה את הצחוק הנקי שלה, עטוף טל
נעורים, ואני - צוחקת בדמעות. רועדת את הגעגועים האלו, לעולם
שנעלם.
רצות ומדלגות, נפרדות ונפגשות. פתוחות אל האופק הזה, נצבעות
בכוכבים. מתמזגות עם השקט הלילי הרטוב. הסוחף.
רצות וזורקות עצמנו אל המצע הלבן והרך, מתפלשות בנקיות שלו,
מתערבלות במגעו הנעים והקר.
אנו נעצרות שם, מחייכות ונרגעות.
אני שוכבת על הבטן בתנוחה המוכרת מילדות. מתחפרת עמוק בחול,
עיניי עצומות והסנטר שעון אל היופי הזה. מגע הגרגירים מתחתיי
מחיה אותי, מזרים בי כוחות. הם נדבקים לי לצוואר ולידיים,
לסנטר ולקצה האף. עטופה בחול אני נרגעת בהם, שואבת את חומם
וקרירותם. עליצותם.
אחר כך מתהפכת ומניחה להם לגעת בלחי ובקצה האוזן, להתלות על
הריסים והשער. להיכנס אל פי ולטעת בי טעם רטוב של אדמה.

היא שוכבת מולי ומחייכת את כל האושר שבה.
"את רואה?" היא לוחשת בקול הנעים והקטן שלה, "את רואה שכדאי?!
חולות הם מרחבים של אושר וטוהר. מתוק בי כל-כך."
אני מחייכת אליה ושותקת.
לא מספרת שהזהב הזה ייכלא בתוך שקית של ניילון, סגור עמוק
במגירה.
כי חולות הם לפעמים שברי זכוכית, וזה פוצע כשנוגעים.

אנו דוממות בחושך הזה, עוצמות עיניים ומהרהרות.


ופתאום האוויר הופך מלוח, ואני שומעת המיה של גלים.
אני פוקחת עיניים ומזדקפת, מוצאת עצמי שכובה על שפת הים. גל
קצוף מגיח בי, מכסה את כף רגלי ומרעיד בי נשכחות. אחר, שותק את
הדקות שלו ונסוג אחור.
אני מביטה על הכחול המוכר הנפרש מולי, ילדת גלים וקונכיות.
מתבוננת באדוות הגלים הרוטטים. מוארים בזוהר לבנה, קוראים לי
לשוב.

היא עומדת מעליי. נועצת בי מבט מחכה ואומרת - "נו, אז את
באה?"
ואנו רצות אל הגלים, מתרפקות אל המליחות הזו, הרטובה. שוחות
ונסחפות בכחולים ואפורים של שצף לילי, מתעטפות בקצף הלבן,
הסמיך. שוחות ומניחות לגלים להתנפץ על גבינו. להסעיר.
ואז אנו מרפות. צפות בשקט, צופות לכוכבים.
היא מתיזה עליי נחיל של מים ומצחקקת. אחר כך לוחשת -
"נכון שהים הוא החבר הכי עמוק? המליחות שלו נדבקת לריסים,
חיבוק אוהב כל כך."
אני מהנהנת. משכשכת במים ושותקת.
לא מספרת שאותו חבר יבגוד ויכסה חופים ריקים. לא מספרת שמלוח
זה שורף את הקרעים.


ואז אנו שבות אליי, לחדר. היא מטפסת על המיטה וקוראת לי. יחד
אנחנו פותחות את החלון והתריסים, משתחלות בזהירות החוצה
ומתיישבות על אדן החלון, קרובות לכוכבים. הרגליים מתנדנדות
באוויר, משתובבות עם הכפור הנעים הזה. והעיניים מביטות מטה
והלאה, אינן שובעות מן החושך, מן האורות המרצדים.
אנחנו יושבות סמוכות, מפריחות אל העולם בועות סבון. הן רוחפות
סביבנו בשקיפות צבעונית, חינניות כל-כך. מלאות חיים. מסתובבות
ומתנגשות, מתרחקות ומתפזרות. צוחקות.
אני שמה לב שהבועות שלי מתפוצצות מיד, ואילו שלה מוסיפות לרחוף
ולרקד. חושבת לעצמי שהיא נושפת לתוכן תמימות ואמון וחלומות
נעימים, בעוד אני נושפת את כל הדמעות. געגועים.

היא נשענת על אדן החלון, עוצמת עיניים וסומכת את עצמה על פני
הרגע.
אני רוצה לומר לה שתיזהר, כי חלון זה דבר כל-כך שביר. איך תוך
שניות הוא מתרסק מטה יחד עם קירות ורעפים. נקבר בין ברזלים
ואבק וזיכרונות מנותצים.
נעלם מתוך השקט הזה.

אך אני לא אומרת דבר.
אני שותקת ומפריחה איתה שירים שקטים.

ופתאום, הכל נעלם.



בהתחלה נעלמים העצים והאורות באופק, המדרכות והבתים.
לאחר מכן נעלמות הדיונות ורחש הגלים.

ואז נכבים הכוכבים.

אנו מכוסות בעלטה סמיכה. אובדות בחלל שחור של לא-נודע.
היא מתכווצת אליי, רועדת את פחדיה ומבקשת נחמה.
אני אוספת אותה אליי ומחבקת, יודעת שבעוד מספר רגעים תפציע קרן
אור ראשונה והמציאות תכפה עצמה עליי. תמוסס את הילדה הטהורה
החבוקה בי.
אני נושקת לשערה ומערסלת. תלתל נוגע בתלתל, ואני שותקת.



ופתאום,
פתאום אנחנו שועטות על כביש מהיר בספסל של אוטובוס ישן. דוהרות
על כביש ראשי בין אשדוד לניצנים. הכל מסביב רועש כל כך. שאון
מכוניות, צפירות משאית, עשן סמיך שחונק אותנו.
היא מתכרבלת אליי. צפוף לה ורועד לה והיא נפחדת כל-כך.
היא מפנה מבט אל החלון ומשקיפה החוצה. שם, מצד ימין דולקים
מאות פנסים, מאירים שורות צפופות של בתים מקרטון. אפרוריות
צהובה צבועה בהם והם עומדים צפופים-צפופים, אילמים. עצובים.
היא נושמת באימה, עיניה מתרחבות אל מול העומס הזה. היא מנסה
לדבר אך שפתיה רועדות, והיא חיוורת.
אני מצביעה ולוחשת - "את רואה את האורות הללו שבאופק? אלו
חלומות מנופצים. חלומות קטופים."
מחבקת חזק ושותקת.

לא מספרת שבין האורות הדולקים - כבוי גם החלום שלה.