כשתגידו לי איזה שם יותר מתאים לסיפור אני אמחוק את אחד
השמות.


התלתלים החומים שלה קפצו באושר, כשהיא קפצה עלי.
"התקבלתי, התקבלתי!!!"
"הילה תרגיעי" חיבקתי אותה, עוצר אותה במקום.
"אני לא יכולה, אתה לא יודע מה זה אומר"
"אני דווקא יודע" אמרתי בקול מהול בעצב, "את עוזבת".
"ראם יכלת לבוא גם"
"את יודעת שלפולין אני לא אסע"
"יכלת להצטרף אחר כך לטיול בונציה" היא אמרה והתיישבה על
המדרגות, "לא כל המגמה נוסעת אבל יכלת לפחות לנסות להתקבל"
"יכלתי הרבה דברים..."



שבוע אחרי זה היא נסעה, הסתכלתי עליה עולה לאוטובוס מנפנפת לי
לשלום, צוחקת עם החברה הכי טובה שלה-מיכה.
הסתכלתי על האוטובוס נוסע, לא יכלתי להיפרד ממנה ככה
ביקשתי מיריב שיקפיץ אותי לשדה התעופה אבל פספסתי אותה או
לפחות ככה חשבתי, רצתי לכניסה לטיסה שלה ואז ראיתי אותה
נכנסת.
"הילה!...." היא הסתובבה אלי וחייכה שולחת לי נשיקה באוויר ואז
היא נעלמה לי מהעיניים, צפיתי במטוס ממריא מבעד לחלון.
"...אני אוהב אותך".



כשהיא חזרה שבועיים אחרי, הכל היה אחרת
היא ירדה יד ביד עם אביתר, חשבתי שיש ביניהם משהו אבל היא רק
מלמלה שהוא עזר לה כשהיה לה הכי קשה.
היא נראתה שונה, היה לה מבט בעיניים כאילו עכשיו היא כבר יודעת
הכל גם בלי לדעת הכל מהו.
לקחתי אותה הביתה והתיישבנו על הרצפה בחושך והדלקנו נרות.
ואז היא סיפרה לי כל מה שקרה לי, בשקט וברצף:
" ישבתי בפולין על השלג ובכיתי ופתאום הוא הופיע לידי משום
מקום
הוא היה צעיר בן 18-19 ככה, הוא היה לבוש חליפה שחורה וכובע
שחור כזה כמו בסרטים הישנים שאתה תמיד אוהב לראות.
"למה את בוכה?" הוא שאל
"כי אני אוהבת אותם!"
"את מי?"
"את כולם, כולם מתו פה"
"אבל את לא מכירה אותם" הוא התפלא
"זה לא משנה"
"את לא בוכה בגללם" הוא אמר
הסתובבתי אליו מסתכלת לו בעיניים, "מי אתה בכלל?" שאלתי אותו
"המלאך השומר שלך"
"למה אין לך כנפיים"
"מלאכים שעל כדור הארץ, על האדמה לא צריכים כנפיים" הוא הסביר
"אז בגלל מי אני בוכה?"
"בגלל זה שאת באמת אוהבת"
"ומי זה?"
"זה את עוד תדעי לגלות" הוא אמר ונעלם לי "
כשהיא סיפרה לי את זה לא ידעתי אם הי צוחקת או שהיא רצינית
ופולין השפיעה עליה יותר מידי אז פשוט שתקתי.
"ראם אני יודעת שאתה חושב שאני סתם משקרת אבל זה מה שקרה באמת"
היא אמרה עם דמעות בעיניים, כאילו היא קראה את המחשבות שלי.
"אל תבכי, רק אל תבכי" חיבקתי אותה, "ברור שאני מאמין לך, אני
יודע שלא תשקרי לי בחיים"
הדמעות שלה הרטיבו לי את החולצה, הרגשתי את הכאב שלה
היא הייתה כל כך מבולבלת ועצובה.
הרמתי לה את הראש וניגבתי לה את הדמעות, "את כל כך יפה כשאת
בוכה"
היא חייכה אלי, "ידעתי שתבין, איתמר לא הבין אבל היא ניסה"



כבר אז ידעתי שמשהו איתה לא בסדר, בימים האלה היא הייתה כל כך
שבירה.
הרגשתי שמה שהיא לא ראתה בפולין היה הרבה יותר גדול ממה שהיא
יכלה להכיל, אמרתי לה את זה גם לפני שהיא נסעה כשהיא סיפרה לי
שכל המשפחה שלה נספתה בשואה.
אני לא נסעתי כי לא הייתי מסוגל לראות איפה מתו.... הוצאו
להורג עשרות מהמשפחה שלי
והיא נסעה רק כדי לראות איפה נרצחו כל העשרות מהמשפחה שלה.
היא באה אלי יום חמישי, כמה ימים אחרי שהיא חזרה, שכבתי על
המיטה ושמעתי את הדיסק של יהל.
כשהיא נכנסה היא התיישבה על השטיח, כיביתי את המערכת וירדתי
לשבת לידה, העיניים שלה היו אדומות אבל היא לא בכתה עכשיו, היא
רק הייתה מבוהלת.
"ראיתי אותו שוב... הא בא אלי, הוא נראה אחרת, כל כך זקן
פתאום
הוא אמר שאם אני לא אמצא את האהבה שלי הכל יגמר
ראם... הכל יגמר" היא אמרה רועדת כולה
הסתכלתי עליה, כל כך יפה וטהורה, כל כך מפוחדת.  
לא ידעתי מה לעשות, איך להרגיע אותה, לא יכלתי להגיד לה שהמלאך
שלה לא אמיתי כי אז היא לא הייתה מדברת איתי יותר בחיים אבל גם
לא יכלתי להגיד לה שהוא אמיתי כי לא ממש האמנתי בזה.
"חבק אותי" היא לחשה לי.
חיבקתי אותה, הרגשתי אותה רועדת לי בין הידיים, לא הייתי מסוגל
לראות אותה ככה, רציתי נורא... רציתי מאוד לעזור לה אבל פשוט
לא ידעתי איך אז עזבתי את הדברים כמו שהם.
'אולי היא באמת צריכה למצוא את זה שהיא אוהבת גם אם זה לא אני'
אמרתי לעצמי כשישבתי בסלון בוהה בטלוויזיה בחוסר עניין אחרי
שהיא הלכה.



אני לא טיפוס שבוכה אבל אותו לילה בכיתי, זה היה בסביבות השעה
12 כשהיא באה שוב, הפעם היא הייתה ממש היסטרית
היא אמרה שהמלאך שלה נראה מת היא אמרה שהמלאך שלה אמר שזה מה
שיקרה לה בקרוב אם היא לא תמצא את האהבה שלה.
הפעם כבר לא הצלחתי להרגיע אותה, אמא שלה שגילתה שהיא לא בבית
תיארה לעצמה שהיא בטח אצלי והיא באה לקחת אותה.
היא צרחה כל כך חזק שהיא לא רוצה ללכת אבל שום דבר לא עזר לה
ואמא שלה תפסה לה את היד ומשכה אותה לתוך המכונית.
אני נשארתי עוד איזה רבע שעה עומד באותה נקודה שעמדתי בה כשהיא
נכנסה, עדיין מביט לאותה נקודה שהיא התמוטטה בה על הרצפה ממררת
בבכי.
אחרי זה נכנסתי למיטה ובכיתי, בכיתי עליה ועלי.



אני זוכר שכשפגשתי אותה בפעם הראשונה היא אמרה לי שהיא מאמינה
שהכוח הכי גדול טמון בחיבוק וישר היא אמרה לי "חבק אותי"
בהתחלה חשבתי שזה דיי דבילי, כמו אמונה של ילד קטן אבל כשהזמן
עבר היא הוכיחה לי שזה נכון.
אז כל פעם שהיא הייתה מבקשת חיבוק הייתי מחבק אותה.
כשאמא שלה שלחה אותה לפסיכולוג היא באה ואמרה לי שהמלאך שלה
אמר שאסור לה לספר לפסיכולוג את האמת כי אז יקרו דברים שיעשו
לה רק רע ויפריעו לה למצוא בזמן את האהבה שלה.
הסברתי לה שאם היא תספר לפסיכולוג את האמת זה יהיה רק לטובתה
כי פסיכולוגים נועדו לעזור לאנשים.
אז לצערי הפעם היא הקשיבה לי וסיפרה לפסיכולוג את הכל.
אשפזו אותה באיזה מוסד, ידעתי שהיא לא משוגעת, רציתי להאשים את
עצמי אבל כשקורים דברים כאלה אין את מי להאשים למרות שבדרך כלל
כל מי שמכיר את הבן אדם, מוצא עצמו אשם.



היא תמיד אמרה שהיא רוצה להגיע לפולין ולהתחבר עם הצד הזה שבה
שהיא מעולם לא הכירה, היא ידעה שיהיה לה מאוד קשה אבל תמיד היא
הייתה חזקה.
כשבאתי לבקר אותה בבית החולים הזה היה לה מבט כל כך ריק
בעיניים,
לבושה כותונת לבנה ארוכה, התלתלים החומים שלה שתמיד קפצו היו
שמוטים לה על הכתפיים.
"הילה... את שומעת אותי?" התקרבתי אל המיטה שהיא ישבה עליה
"חבק אותי" היא אמרה
חיבקתי אותה, היא לא בכתה, רק ישבה שם נוקשה כל כך.
"ראם נגמר לי הזמן" היא אמרה בשקט
המילים שלה הדהדו לי שוב ושוב בראש.
הפעם אני בכיתי במקומה.
"המלאך שלי סיפר לי שהוא מת בשואה ושהוא פספס את האהבה
הוא אמר שהוא מכיר אותי, ולא כדאי למות לפני שמוצאים אהבה אבל
נגמר לי הזמן ראם."
קמתי ויצאתי מהחדר, אבל אז הסתובבתי, "אני אוהב אותך" לחשתי לה
באוזן ויצאתי משם.




אולי דברים היו יוצאים אחרת אם היינו אומרים את הדברים בזמן
הנכון או לא אומרים אותם בכלל.
כשיצאתי מבית החולים ועברתי את הכביש אל המכונית שלי
נשמעה חריקת בלמים חזקה ובום גדול כזה כמו שתמיד חושבים או
מקווים שלא תשמעו אף פעם.
אבל אני כן שמעתי והסתובבתי אחורה ואז ראיתי אותה
היא שכבה באמצע הכביש, כל כך יפה כמו שהיא אף פעם לא הפסיקה
להיות אבל הפעם היה בה יופי כזה שהרגשתי שישאר בה תמיד.
רצתי אליה וחיבקתי אותה, "יהיה בסדר הילה, תכף יבוא אמבולנס
ובבית החולים הכל יעבור".
"כבר לא צריך" היא אמרה בקול שבור, "מצאתי את האהבה שלי" היא
חייכה אלי חיוך רפה, "לא ידעתי שזה פשוט כל כך שזה כל הזמן היה
לי מתחת לאף ולא הבנתי את זה עד עכשיו, עכשיו אני יכולה למות
ראם, כי מצאתי את האהבה שלי. המלאך שלי, הוא קורא לי, אני
חייבת ללכת" היא עצרה
"אני אוהבת אותך ראם" הרגשתי את הגוף שלה מתרפה, הרגשתי איך כל
החיים יוצאים ממנה
"גם אני אוהב אותך הילה" בכיתי, "אל תמותי לי!"
אבל כבר ידעתי שהיא לא פה ולמרות זאת נשארתי לחבק אותה.




כשאני חושב על זה עכשיו אני כבר מאמין במלאכים, עכשיו אני כבר
מאמין בהכל.
בהלוויה שלה כשכולם חזרו אחרי זה אל הבית היו מונחים על השולחן
המון אלבומים שהיא מעולם לא הראתה לי.
פתחתי אלבום ישן, שחור, קטן ועבה, הדפים שלו היו צהובים ועל
הכריכה היה רשום- "כל המלאכים ששומרים עלינו עכשיו שם מלמעלה".
בכל דף הייתה תמונת פספורט ותמונה יחידה של אותו אדם- בן משפחה
שמת.
עצרתי על דף שהייתה בו תמונה של נער צעיר בן 18-19 ככה עם כובע
כזה כמו בסרטים, ישר זיהיתי אותו ממש כמו שהיא תיארה לי ככה
הוא נראה.
"אלו תמונות של כל אלו שנספו. זה אבא שלי, בסוף המלחמה הוא
ואמא שלי התחתנו והיא נכנסה להריון ואז היה הגל האחרון של
הרציחות ואבא שלי מת, רק בן 19" אמא שלה הסבירה לי.
עכשיו כבר הייתי חייב להאמין לה שהיא ראתה מלאך, שהיא ראתה ככל
הנראה את סבא שלה והוא לקח אותה ממני דווקא ברגע שהיא מצאה
אהבה מאוחר מידי מסתבר.



"עכשיו כשאני פה זוכר אותך הדמעות זולגות מעצמן, אני זוכר את
החיוך שלך, את האושר... הברק הזה שתמיד היה לך בעיניים, ואת
התלתלים החומים היפים
ואת התחושה של החיבוק שלך שטמן בו כל כך הרבה עוצמה.
אמא שלך אומרת שעכשיו תמונה חדשה נוספה לאלבום המתים, היא
אומרת גם שכנראה לסבא שלך נמאס להיות בלעדייך והוא לקח אותך
ממנה... וממני.
כשאני מניח את הפרחים האלה על הקבר שלך עכשיו, אני חושב על כל
הדברים שלא אמרנו בזמן, אולי אם הייתי אומר לך יותר מוקדם שאני
אוהב אותך זה היה יוצא בזמן הנכון והיית פה עכשיו כאן איתי
במקום מתחת למצבת האבן הזאת.
הסיפור הזה שהקראתי לך עכשיו התפרסם בעיתון של השבוע, כולם
אמרו שהוא עצוב ויפה ורק אני ידעתי שהדבר היחיד שיפה בו זאת את
שהלכת לי ככה פתאום.
עכשיו אני כבר יודע שהדמעות לא יפסיקו עוד הרבה זמן.
תראי מה עשית! את מי אני אחבק עכשיו?"
הרמתי אבן מהאדמה והנחתי על המצבה הטרייה, מרטיב אותה תוך כדי
בדמעות הגדלות שהתגלגלו לי במורד הלחיים.
רציתי כל כך שהיא תהיה פה עכשיו לתת לי חיבוק אבל היא לא הייתה
אז רק עמדתי שם מחבק את עצמי מדמיין אותה.

'חיבוק תמיד עוזר כשהכי כואב לך וכשאתה מרגיש לבד' אני נזכר
איך היא תמיד הייתה אומרת.
"חבקי אותי!!!" בכיתי צועק.

אין כל תשובה.