נדודים לאמניזיה-רשימותיו של ז"ל(זקוק לטיפול)
המילים האלו מתחילות להירקם לשטיח הכתב לפני 12 חודשים או אולי
יותר.
יש בזה איזה שהוא סימן,איזו תבנית,איזו משמעות חייבת להיות
כאן.
12 חודשים מנובמבר.
פצעיי אספוני להתגבשות מרה של חוסר שביעות כל דבר,בריחה אין
סופית משומקום,התמכרות לכל דבר שיעניק לי עוד דלק
להמשיך,התמכרות לכל דבר שיסיים אותי סופית.
חבלות שנאספו ארזוני לתרמיל גב ומזוודה ישנה שהחליטו,דרך
פתע,לקחת אותי מכאן,רחוק.
קצת.
ייאמר,מאוחר מנובמבר,בחדר קטן בשכונה עשירה,מול
אישה-אחות-מטפלת,שזה מתחיל שנים לפני נובמבר,ואולי כך הדבר-אך
מי בכלל זוכר?
אני רק זוכר,תחושתית,את 12 החודשים האחרונים.
אפשר להרגיש עליי(בעיקר אני)שהזכרון הקורקטי של מה בדיוק קרה
שם,כל זה די נמחק.
הזמן,התרופות,ההדחקה,השתייה,העוצמה-עשו את שלהם,אין ספק.
למעשה,ככל שהשבר גדול יותר,אני מרגיש כמה הכל דוהה מתודעתי.
אני זוכר את השעות האבודות,אני זוכר גמגום,אך בעיקר אני זוכר
את ההתרסקות.
ברגע אחד.
הכל נשמט מידיי הרועדות כמו גרגירי חול יבשים.
אט אט החידלון השתלט עליי,לגמרי.
יצר ההישרדות הטבעי,האנושי,הברור מאליו,כאילו גם הוא נס
ממני,יצא לחופשה ללא תשלום,לא השאיר מספר להשיג
אותו,כתובת,לפחות להתייעץ,לא מסר תאריך שובו.
כלום.
בזמן קצר מדי,מול תנאים לא רלוונטיים,ללא התייעצות עם גורמים
כל שהם ,מלבד אולי יעקב דניאל או חוני המעגל,איתם ערכתי ישיבות
התייעצות ללא לאות,החלטתי פשוט לאבד את עצמי לכל עבר ובכל דרך
שתקרה בדרכי.
כל דרך.
לא נותר בי תא אחד בגוף של אופטימיות או מוטיבציה לכל דבר,יהיה
אשר יהיה.
התמלאתי בעיקר מוטיבציה לשום דבר,יהיה אשר יהיה.
איבדתי עצמי בדרכים לא מוכרות,בכבישים ללא סימון לבן,באולמות
ללא קהל,באולמות מלאי אדם.
איבדתי עצמי במסבאות עתיקות,במסעדות חדשות,בטרקלינים מפוארים
ובשערי ארמונות שלא ידעתי את בעליהם.
הלכתי שעות על גבי שעות בין הערים,רק על מנת ללכת,היו ימים שלא
יצאתי משערי חדרי הנעול.
היו ימים שלא יכולתי לעבור את גבולות מיטתי,בה הייתי מונח שעות
על גבי שעות,כחולה בבית מחסה,נטול כל חיות,אויר או רצון ויכולת
לשנות את כל זה.
...לכל הרוחות!
על שום מה הכתיבה הזו?מה טיבה?מהיכן היא נובעת?לאיזה צורך?איזו
תועלת מופקת מכל המילים האלו?
נראה שגם הכתיבה הזו היא,במקום מסויים,ניסיון כושל מיסודו
לבריחה לכל הרוחות,ואם כבר רוחות,אז למה לא להעלות רוחות
שגעגועי נשואים לקירבם?אם כבר אנשים או דמויות ישנות,אז לפחות
דמויות שאני,במקום אפל ומיותר כל כך בתוכי,רוצה כל כך לחפוץ
בייקרם.
הטיסה הזו מתחילה מזמן.
לאט לאט אני מוצף רגעים,מוצף רגשות עסוקים.
ארבעה עשר יום מחוץ לחיי.
שניים עשר חודשים אני מחכה לזה.
אני עף מעצמי ולוקח את הכל איתי.בשביל מה המאמץ?גם שם
אתעסק,בכל שעות היממה,ברגשות שינהלו,גם שם,את סדר יומי והלך
רוחי על הקרקע הזרה והרחוקה שאליה,כך מזכיר לי קברניט המטוס
הזה,דרך אוזניות,אני כעת בדרכי.
אל מול עיניי חולפות תמונות במהירות של צמצם בחדר מואר.עכשיו
הכל עובר מולי.
השמלות,הריצות,הנפילה
הגדולה-תאונה,השתייה,התרופות,הטיפולים,השתיקה
הארוכה,הנגיעה,אותה נגיעה אבודה.
אני מוכרח לשים לכל זה קץ,ואין לי כל מושג במה להתחיל.
אני מבולבל,אני נסגר מחדש, רגע לפני או אחרי שנפתחתי, אני
מתחיל לא להרגיש יותר מאשר להרגיש, אני אט אט מפסיק שוב להתחיל
ומתחיל יותר להפסיק.
חתיכות קטנות נתלשות באגרסיביות של חוטב עצים,נושרות ממני,כאשר
עין אחת מביטה לכיוון התהום הנפערת מולי ועין שנייה מנסה למשוך
אך התמונות שראיתי רק לפני רגע.
הראשונה משיגה.
המלצר המעופף מולי סוחב לראווה את עגלת ההפתעות,וכאן מתחילה
התהייה הקבועה.לקחת או לא ל
...הכתיבה נקטעה לאחר שבצורה אוטומטית ומשכנעת(את מי??)הזמנתי
וודקה מעוטרת במיץ אשכוליות ססגוני וסחוט.
אחרי כמה לגימות,הונג-קונג מתחילה להראות כיעד אטרקטיבי דיה על
מנת להטביע סופית את תודעתי ואת כל הזכור לי משניים עשר
החודשים האחרונים.
ביו לגימה לעוקבת אחריה(הנה אני מזמין עוד כוס)משתחררות כמה
רגשות שהוחבאו בין כתלי ליבי האסור,והרגשתי הכללית משתפרת.
הדרמה שקישטה את שניים עשר החודשים האחרונים,מתחילה להראות
כזכרון גרוטסקי של סיטואציה ספק היתה או לא הייתה,במקרה הטוב
קומדיה לא מצליחה או אופרת סבון נמוכה.
הדמעות,השיחות הארוכות,אני לא רומה בכלל לשמוע על כל זה,אני
חייב לשכוחלהשליםלהפרדלעזובלרצוחלהחיותלעזובלעזובלעזוב.
אין לי יותר לאן ללכת,אין לי לאן לשכוח,אין לי יותר מה לעשות,
כמעט וניסיתי הכל.
לעזאזל עם הכל!אני בחופשה!!!
אני רחוק מהכל,רחוק מכולם,וככל שהמקום העצום הזה חושף עוד טפח
ממימדיו האדירים,אני נכנס לתוכי יותר ויותר.
הסיטואציה היא אירוטיקה חריפה,ממש אפשר כמעט לחוש את תמונת
העירום הגדול.
אני ועצמי במיטה הגדולה.הזירה:הונג-קונג.המטרה:ניקיון.
אני נזכר לפתע בימי הגשם בהם אספתי את שארית גופי ואפסות דעתי
ומסיבה לא מפוענחת לקחתי את שאריותיי,פעמיים בשבוע למה שקרוי
בהגה הפוסט-מודרניסטית והפסאודו אינטלקטואלית:"טיפול".
פעמיים בשבוע(לפעמים שלוש,כולל בקור במרפאתו של רופאי
הצמוד,שהוגדר כנמצא שם לצורך "השגחה וייעוץ",ושהעניק לי שלל
סמים חוקיים,להרגעתי)
...הברנש הסיני לשמאלי,שיורד כבר על הברנדי השלישי שלו,מתחיל
דבר(עם עצמו)בצורה משונה.לא סתם סינית,סינית בהגייה המזכירה
בכי של ילד רעב.
...הכתיבה שוב נקטעת,הפעם לטובת היונה השזופה שהונחה על
צלחתי,וכמו שאומרים,הפסקתי לכתוב על מנת "לאכול אותה"(תרתי
משמע).
-חזרה לזכרון הטיפול.
גם באותם ימים עמוסים,וימיו של חרדן אובססיבי כפייתי הם ימים
עמוסים ביותר,גם אם לא נעשה בהם דבר,כם באותם ימים,במהלך
הטיפול הקשה והרוך,גם שדברים החלו לנוע לכיוון שנראה דאז בהיר
יותר,חזק יותר,גם אז ידעתי שבמידה ואכן אחזור לעמוד על
רגליי,זמן רב צפוי עד שהתאים המתים שצברתי בליבי,ישובו
להתחדש.
אין תרופה חזקה מספיק,ואין טיפול אינטנסיבי מספיק,לחדש מוות
עצום כל כך.
מרכיבי התרופות שסופקו לי הורכבו מחומרים שבאים "לרכך" את כל
שבער בי,לחדש זרימה וספיגה של מרכיבים כימיקליים נחוצים במעגל
החשמלי במוח,כל זאת,במקביל לטיפול שיחתי-דינאמי,היו אמורים
להחזיר אותי חזרה למעגל חיים רגיל,שילווה בתחושות אינטנסיביות
פחות,ויאפשרו לי לנהל חים "נורמליים".
חיי טרם ההגעה לטיפול ובעיצומו,לא יכלו לעמוד בקריטריונים
הנחוצים לקבלה לתחום "החיים הנורמליים".,שהשתקפו דרך חלוני,אך
לא הפכו חלק ממני ואני לא הייתי חלק מהם.
הייתי מסתגר מאחורי דלתות,במרכז קירות,ממלא את מחזור הדם בכל
תרופה שהוצעה לי,ספגתי,ימים על גבי ימים,כמות אלכוהול שלא
תבייש שום מחזור מכירה בפאב מקומי,בערב בינוני.ניסיתי,במודע
ובמו ידיי,להביא על עצמי קריסה מוחלטת,אבדון טוטאלי,כל דבר
שימחוק את כל שהתרוצץ לי בתודעה ומתחת לה,לא יכולתי להתרכז
בכלום.
האמנתי,כמו כמעט בכל תקופה שזכורה לי מבגרותי
המוקדמת(מדי),להביא על עצמי מן מפולת שלגים עצומה שממנה אוכל
אך ורק לצאת אדם חדש,ואם אפשר נטול כל תחושה או זיכרון שירמזו
אפילו על דבר מהדברים שידעתי קודם.
לאונרד כהן כתב:
'IV'E STEPT INTO AN AVALANCHE
IT COVERED UP MY SOUL'
מתוך אותה מפולת שלגים,שממנה הציץ ראשי הקפוא,ניסיתי להפיל
עליי אחת כפולה,להשלמת התהליך.
הגעתי לרציף מספר 7 ,אחרי שחציתי במעבורת את צידה האחד של
הונג-קונג למה שקרוי "הונג קונג-האי".אני ישוב כרגע על ספסלי
ההמתנה לאונייה קטנה שתקח אותי לאחד האיים באיזור,שם נמצא אחד
הפסלים החשובים בדת הבודהיסטית,"הבודהה הענק".
מחכים.מחכה.
ההונג-קונגים מדהימים אותי.כל כך צבעוניים,כל כך נקיים,כל כך
שונים אחד הזה שלידו,כל כך דומים.
מסקרן אותי לדעת מה זוג צעיר בגיל התיכון(לעל היותר)עושה
זהמתנה לספינה לאיים,ביום ששי לפני הצהריים.הלו אפילו עדיין לא
12:00 בצהריים!
כנראה ויתרו על הלימודים,חימשו עצמם בשקיות "מקדונלדס"
אמריקאי,התלבשו(כהרגל כולם בצד הזה של הונג-קונג)בבגדים נקיים
ואסתטיים,והחליטו להתאהב בצל פסלו של אחד מאלילי המזרח
המפורסמים ביתר בהיסטוריה,
ככה סתם,ביום ששי לפני הצהריים.
YMCA INTERNATIONAL ,קומה 17,חדר 1708, 00:36
אחרי יום של סיורים מבוקרים בכל סמטאות העיר,ואחרי שתייה בלתי
מבוקרת לאורכו(של היום),החלטי הלילה לחפש בר קרוב,אולי אמצא
כאן זוג עיניים.
הילכתי,החל מהשעה אחת-עשרה לפנות לילה,בכל הסמטאות בקרבת
ובמרחק מהמלון.נכנסתי לסמטאות ללא אור,ללא יציאה,לפעמים עם שלט
אין כניסה,בסה"כ ביקשתי פאב רגיל,שימזוג לי משהו ללגום.
אחרי סיורים אין ספור בין השווקים,היקלעות אל תגרת נערים
רועשת,וכמעט אובדן אוריינטציה כללית בקשר להתמצאותי
ובכלל,מצאתי מקום שעשה קולות של מה שחיפשתי.על השלט
נכתב:"פסטיבל הקרנבל",ואורות של מעון הימורים זול נצנצו
והזמינו אותי פנימה.
נכנסתי.
עם כניסתי והעפת מבט ראשון בסובבים(שלא נדבר על המבטים שהועפו
לעברי)הבנתי שאני במקום הלא נכון.
כיוון שהרוח נשבה בגבי ורוחם בנודדת של קרואק ובוקובסקי תמיד
בליבי,החלטתי להתיישב במקום שמצאתי פנוי.
המקום היה אפל(אין מילה אחרת לתאר את זה,"חשוך" לא יקלע),אור
אדום חלש קישט את הסביבה,כדור מראות כמעט ולא הסתובב אך היה
תלוי מלמעלה,וזוגות סיניים בני ארבעים ומעלה,רקדו ריקודים
סאלוניים מהמאה שעברה.
המוסיקה שנשמעה כבוקעת ממכון טיפול בשיאצו,היתה ממסטלת למדי.
בכל זאת מצאתי מקום עם מאפרה,מספיק לי.לכל הדעות.
המלצר המבוגר שהתקרב לעברי,עת אני מצית לי קאמל פילטר
להנאתי,הביט בי בפנים חמורות סבר,ושאל אם הוא יכול לעזור לי?
רציתי לשאול אם הוא הוא מכיר חנות תקליטים בקרבת מקום,שמוכרת
במחירים זולים,אבל פניו לא הותירו מקום לחוש הומור ציני ולכן
רק ביקשתי את תפריט המשקאות.
אחרי הנהון בריטי בראשו,זה האחרון פנה אלי ומסר את הודעת
הביטול החד משמעית:"אנחנו לא מגישים לזרים"!
גם כאן,לומר לו שנולדתי בשנחאי לא נראה לי לעניין והחלטתי,ללא
מורא פנים או גמגום אופייני,לברך אותו בשפתו ולצאת מהמקום
באלגנטיות,בעודי מותיר אחרי שובל עשן שנפלט מתוך הסיגריה
בפי,וכשעשרות מבטים סיניים עסוקים נעוצים בגבי.
לא הייתה ברירה,כיוון שזה היה המקום היחיד!!!שמצאתי באיזור
שהזכיר לי פאב(אולי כבר שכחתי כיצד כזה נראה?)החלטתי להתפשר על
ברירת המחדל:" BALCONY LOUNGE",הפאב של המלון.
אקסקלוסיבי על גבול הבארים ברחוב אבן גבירול,אך למי אכפת.
המלצרית המהודרת,שהתקשתה להבין מדוע אני מעוניין לערבב מיץ
אשכוליות בתוך כוס של סמירנוף(או בלשונה :"סמינוף")החליטה
להגיש לי בכל זאת,ללא קשר למקום הולדתי.
הקהל;מהודרים פלוס,גילאי שלושים ומעלה,אפילו לא גוף אחד(או
אחת) בודד.
כולם הגיעו עם מישהו/מישהי.
ואני מוצא את עצמי שוב,אפילו מיליני קילומטרים מחיי,לוגם כוס
מרה-חמוצה,במקום לא ידוע,עם עשרות פרצופים שמעולם לא
ראיתי,חושב על פרצוף שנדמה לי שמוכר לי,אך סביר להניח שמה
שנדמה לי,גם הפעם מקביל לטעות או אילוזיה פסיכוזית,שרציתי
להכיר.
גם הפעם,כמו פעמים רבות טרם,אני רחוק כל כך,מוצף געגוע,געגוע
למשהו שודאי לא קיים,ואם קיים אז ודאי שרוע כעת במקום שלעלום
לא ארצה לדעת על,לא ארצה לשמוע פרטים.
כנראה.
יום אחרי,עשר דקות אחרי שבע.
מצאתי!רחוב JAFFE בצד במערבי של הונג-קונג האי.בר בדיוק כמו
שצריך.
,DUSK TILL DAWN ,
אפילו הברמנית מדברת בשפה נורמלית(מבטא אנגלי כבד,המשקאות
זולים והמקום יפיפה.
סמל של שמש וירח מעוגלים יחד בתוך עיגול מחולק.המקום
שחיפשתי,והמושלם מכל,יש כאן,מלבדי,עוד 3 אנשים בלבד.
אחרי שייט צהריים מהנה באגם ענקית,באחת משכונות הפרברים בדרום
האי,החלטתי להתמקם כאן מעט,לכתוב קצת.
הברמנית החביבה,שקלטה מיידית את מטרת שהותי במקום,מציפה את
כוסי בלי שכלל אבקש,קלפטון מעטר את האוירה מסביב,אני מתחיל
להצטער שלא מצאתי את המקום קודם.
הונג-קונג נגמרת לי מהר מדי,מחר אני עוזב.
הרביעייה האנגלית מאחורי צוחקת בווליום סטייל בלומפילד,אני
שואל ;את המלצרית האם יש משהו מיוחד במשקאות שלהם שאוכל לנסות
גם,בחיי,גם אני רוצה לצחוק כך.
אני נזכר בשיר של טום וייטס שמספר על ישיבה בבר,שסביר להניח
דמה לזה,ודיבור ללא הרף לברנש זר אחר עליה(או עלייך).הזר לא
שואל שאלות,אבל התחיל לבכות כשראה את הקעקוע שנושא את שמה.
אם היה כאן מישהו,ואם היה לי קעקוע,הכל היה אותו דבר.
מעניין אם רואים עליי,מעניין אם עיניי משקפות את דמותך,מעניין
אם שמך מהבהב החוצה,כי הוא דולק באורות ניאון ענקיים,על כל
כולי.
בלילה הארור שבין השלישי בספטמבר אלף תשע מאות תשעים ושמונה
לרביעי בספטמבר אלף תשע מאות תשעים ושמונה התנפצתי למיליון
רסיסים.
חד משמעית וללא עוררין,התנפצות או התפוררות היא המילה המתאימה
ביותר למה שארע באותו לילה אבוד.
הפרעת חרדה אובססיבית מכילה בתוכה פחד אקוטי מצד החרד מאדון או
קטסטרופה ממנה הוא חושש,ושהיא אינה פרי מציאות,בדרך כלל,וזו
המאיימת להחריבו,מארגנת ומנווטת כל פעולה יום יומית של הנ"ל.
מה קורה כאשר הקטסטרופה הדימיונית נפגשת במציאות?
מה קורה כאשר היא מתגשמת???
התרסקות!!!
פגיעת בטון אגרסיבי בחומה אגרסיבית עוד יותר,לאחר ששניהם
נעו,אחד לכיוון השני,במהירות מופרזת.
בלילה שבין השלישי בספטמבר אלף תשע מאות תשעים ושמונה לרביעי
בספטמבר אלף תשע מאות תשעים ושמונה,
התרסקתי למיליון חלקים.
לאחר סיטואציה בה אני עצמי הייתי עד לאיבוד כל שליטה על דעתי
נפשי ורגשותיי,סיטואציה לה היתה עדה גם זוגתי דאז,סיטואציה
שמלבד שיחה עם אותה בת זוג,עם פסיכיאטר שטיפל בי ופסיכולוגית
שגם כן,מעולם לא דוברה או הוזכרה בשום מקום וכאילו נקברה מרצון
באחד מקברי תודעתי העמוקים ביותר.
הבנתי אז שאני מאבד שליטה לא רק על רגשותיי אלא על חיי בכלל.
מול עיניי ראיתי איך לבנה לבנה,מתפרק קיר השלווה היחסית וההגנה
שביקשתי לבנות לעצמי ,משך שנים.
אותה התנפצות הולידה את הנסיעה הזו, את המילים הללו, את אלפי
המיליגרמים של התרופות הפסיכיאטריות שנטלתי במשך 12 החודשים
האחרונים. אותה התנפצות הולידה את הבריחה שלי לכל מקום שמצאתי
או לא מצאתי,הולידה את התמכרותי לכל דבר שיצליח להמם
אותי(במובן המעורפל של הביטוי)לכל דבר שישכיח את עצמי
מעצמי,לכל דבר שיגרום לי להרגיש חוסר הרגשה כללית,
לכל דבר שיהרוג אותי.
אותה התנפצות הובילה אותי לנסיון סזיפי של איבוד עצמי
מעצמי,לניסיון עקר להחליף את דעתי באחרת,לאבד את זכרוני או
לאפסו למצב בו בחדש שארכוש לי לא יוותר ולו שביב קטן של מה
שידעתי.
אותה התנפצות הובילה אותי למאמצי הזנחה עצמית אדירים,בכל דרך
שידעתי;ימים לא אכלתי,לא התגלחתי,השלתי קילוגרמים ממשקלי
הנמוך,שתיתי כל מה שעוטר בסימן % על גבו,לא יצאתי ממיטתי.
במידה מסויימת חיפשתי התנפצות חזרה יותר מזו שכבר ניפצה אותי.
למרות שזו הופיעה טיפין טיפין,ריסוק אחר ריסוק,
לא מתתי.
הזכרון לא נמחה ממני והתודעה נותרה כשהייתה.בדיוק כמו הנסיעה
הזו,נותרתי עם עצמי,נאבק במלחמה אין סופית בין הרוחות והשדים
שרודפים אותי כל ימי חיי,ובין האהבה שמחפשת בי ביטוי,בכל דרך
שרק תמצא.
בדיוק כמו הנסיעה הזו,אני נלחם כל הזמן בעצמי ובנטיותי
להסתלקות מהעולם הזה,בנטיותי להחליש עצמי בכל דרך.
אני מצוי בקונפליקט יום-יומי קבוע,בכל אשר אני פונה.
הנסיעה הזו,מתפצלת כמעט גרפית ומסמלת את דרכי הנוכחית-קיומית.
מצד אחד החזרה למציאות,החזרה לעצמי,העבודה הקשה והבלתי מסתיימת
שלי בנסיונות אין ספור לחזור ולהרגיש,לחזור להתמודד עם
ההרגשה,תהיה אשר תהיה,הנסיון שוב לחיות.
התבשלות פרי התהליך שעברתי,דרך מסכת כל ייסורי הגיהנום שיכולה
(אני סבור)נפש האדם לצבור,"עשו את העבודה".
אחרי אוברדראפט בכמות ספיגת הסירוטנין במוחי שלא היה מבייש את
המינוס של אף מדינת עולם שלישי,לפתע המאזן הפך סביר יותר.
עיניים מביטות החזירו פתע את הרגשת ההרגשה לתוכי.החלטתי,מבלי
להתייעץ,להתחיל שוב להרגיש.
הגעגוע להרגשה מציף אותי ברגשות חום לטיפה ואף...רגיעה קלה.
מאידף גיסא,עוד בטיסה לכאן התחלתי(או שמה אכתוב-חזרתי) לשתייה
קבועה ואלכוהולית.
לא עבר יום,מצאתי את גבולות הארץ,שלא שתיתי.
המראתי משדה התעופה בתחושות דיכאון ששקלו מעבר למה שכתפיי
יכלו לסחוב,וידעתי שאם לא אקל על עצמי בדרך כלשהי,הטיול הזה
עשוי להסתיים בצורה לא מעודדת במיוחד.
נסיון המרגוע לעצמי,בדמות כוס נוזל מר,תמיד היתה
השיטה.האלכוהול שזורם בי מקל על הרגשתי,מנחית אותי,מעדן
אותי,מאט את מחשבותיי המתרוצצת.
אני לא יודע אם ממש התכוונתי לכך,אבל ברורה היא שמרגע לגימת
הוודקה הראשונה,נפתח איזה שהוא סכר שטרם עצרתי,נכון להרגע.
"מכור"??"מתמכר"??נטייה להתמכרות"???
זה באמת חשוב?
האלכוהול מסמל בקרבי ובקרב הסובבים הקרובים אותי,כסמל זרע
הפורענות,האסור בתכלית האיסור,ה"לא" הגמור.סביר להניח שהם ואני
צודקים לחלוטין.גם הם וגם אני מודעים במאת באחוזים ,ובדעה
צלולה להשפעה של החומר הרעיל הזה עליי(ולך תסביר למישהו שזו
בדיוק הסיבה שאני צורך אותו...).
סביר להניח שאם המודעים אליי היו מביטים בי כרגע,מילים כמו
"הדרדרות" "קריסה" ו"זקוק לטיפול" היו מיידית נזרקות לאוויר
כפי שרימונים נזרקים בשדה קרב.
ייתכן כי הם צודקים.
בכל מקרה אני מוכרח להפסיק.
למען עצמי,למען בריאותי,למען המשך תפקודי כייצור
חברתי(אני???חברתי??)למען זוג העיניים שמביטות בי.
-הפסקה קצרה בכתיבה,מצית עוד סיגריה,לוגם עוד לגימה-
אני מנסה להסביר לעצמי הלוך והסבר,לא העיניים שמביטות בי אי שם
יושיעו אותי,גם לא אם אפסיק לשתות,אני לא בטוח שאיזון
הכימיקלים והתשדורת החשמלית בראשי גם הם שייצרו ממני אדם
אחר,מאוסף החתיכות הפזורות שהם אני.
אני פשוט חייב להשלים עם עצמי.
כן כן,להשלים.במובן הבסיסי ואפילו ילדותי של המילה.
כשהיינו "ברוגז" אחד עם השני כילדים,פתרנו את כל המריבות
והסכסוכים לאחר שהשלמנו אחד עם השני.אף אחד לא שכח,אף אחד לא
מחק,פשוט השלמנו.
וזה מה שצריך כאן;השלמה אמיתית כנה והחלטית.
זוג העיניים לא יוכל להביט לכיווני אם לא יהיה במה
להביט,השתייה או כל התמכרות אחרת ימשיכו לנגוס בכל תא בגופי,כל
עוד לא ייתקלו בהתנגדות כלשהי מצידי.
אט אט לא יוותר בגופי תא אחד לרפואה שלא ספג מהתרעלה הנשפכת
למחזור הדם,להתקשרות חשמלית או לכל תהליך ביולוגי אחר בי.
ואת אותה תרעלה יצרתי אני.
קצת רוע,הרבה שנאה,הזנחה,השמדה,חוסר אהבה בסיסית,הכל עורבב במו
ידיי הבוחשות וכך נוצר לו,לפני שנים לא ממוספרות,שיקוי ההרס
הזורם בי,דרך קבע.
אותם ידיים שערבבו את התמהיל,אותו לב שספג אותו ימים כגרגירים
בחוף,אותו "אני" יכול וצריך להזרים אל עצמי שיקוי אחר.
אם רק אמצא את המתכון אחריו אני מתחיל לתור בימים אלו,אערבב כל
חומר,אעבור הרים וגבעות כדי למצוא את העלים הנכונים לשיקוי,אני
סבור כי הדרך מתחילה להתהוות.
אני מחליט,במטרה ברורה לקיים,למצוא את השביל.
אומרים שהמזרח,הרוחות שנושבות בו,יכולות לעשות לאדם את השינוי
שחיפש כל ימיו.הרחובות הגדולים,היערות,המאכלים והריחות.
יכול להיות שהשראת המזרח היא שמנווטת את העט בידי ושופכת את
הדיו אל הדף בצורת מילים אלו.הימים הארוכים האלו,האוירה,הנוף
שנשקף מחלוני,השעות הארוכות עם עצמי,אני ללא ספק מרגיש בזה.
בטיסה לכיוון שנחאי,מצאתי בארנקי דף נייר לבן,כתוב בדיו אדום
וכתב דק:
"כשהמילה תהפוך לגוף
והגוף יפתח את פיו
ויאמר את המילה שממנה נוצר-
אחכך את הגוף הזה
ואלין אותו לצידי"
(ח.לסקלי,מתוך "העכברים ולאה גולדברג")
זה כל העניין.בקיצור.
הכתיבה הזו היא מאמץ מתמשך ללשת מילים,לערבבם,לרסקם,לטחון אותם
לגרגירים קטנים,לדרוך עליהם,לעצבם מחדש-ליצור קשר.
המטרה:הפיכת המילה לגוף.כיוון ששיחה או מילה מדוברת התגלתה
כשיטה נכשלת ליצירת כל קשר עם סובביי,אני מנסה(ומתמיד)בשיטה
היחידה שאני יודע.
הכתיבה,שיפוצה,עריכתה,כתיבתה,מילותיה,הדפים עליהן נכתבות
המילים,המקלדת,,השורות,ערבול פעלים ומשפטים-כל אלו מגיעים
והופכים עיקר עיסוקיי בעקבות כשלון חרוץ ומוכח מצדי בשימוש
במילה המדוברת.
וכך,מילה מילה,שורה שורה,אני תקוה כי המילה תהפוך לגוף,והגוף
יפתח את פיו.את אותו גוף אלין לצידי ואני ראשי בקרבו.
00:04 שנחאי
אני לא חושב שיש כאן התמכרות לחומר עצמו,לאלכוהול.
אני סבור כי ההתמכרות היא ספציפית יותר.ההתמכרות היא להשפעה
הפיסית של נטפי האלכוהול על תאי גופי ומכאן על צורת
תנועתי,התנהגותי הרגשתי.
נראה כי אם קפה או מיץ אפרסקים היו נותנים לי את אותה הרגשה
"חללית",רכה,מעודנת כל כך,הייתי "מתמכר" לאלו.
אני צריך את ה"הנחתה" הזו,אני צריך ללכת לישון כשאני כל כך
מטושטש.זה מניח אותי טוב יותר על המיטה,זה מכניס אותי לשינה
באופן עדין ורגוע יותר.
מאז שאני זוכר את עצמי,אפילו רגעים מהילדות המוקדמת,כאשר הייתי
עוצם את עיניי לישון,היו תמונות מבהילות ולא ממש נינוחות
מופיעות המראית דימיוני המשתולל.
בדיוק כמו בשיר שהכרתי מאוחר יותר,הייתי רואה בעיניי רוחי את
ידיי מתנפחות לבלונים עבים,גופי היה מתמלא למימדים
א-פרופורציונאליים,תמונת דמיוני היתה מתמלאת עד אין מקום
ומתנפצת.
הייתי רואה עצמי נופל ומרגיש את זה ממש,הכל היה זז במהירות לא
סבירה,מראה עיניי העצומות היה בלתי אפשרי.
אי אפשר להירדם כך.
אין בי שום זיכרון לכיצד הייתי נוהג להרדם במצבים האלו,כאשר
הייתי קטן.
יש לי זיכרון(מחורר)לכיצד התחלתי "לעזור" לעצי להרדם
לכשגדלתי.
טיילתי היום בעיר העתיקה של שנחאי.
מראה מדהים ביופיו של רחובות מעוצבים בבנייה סינית מסורתית
עתיקה,רוכלים מוכרים את כל אשר לידיהם,תיירים מביטים
בתדהמה,הסתובבתי שעות מבלי כלל לדעת היכן אני נמצא.כל המפות
שהוצעו לי באדיבות סינית אופיינית על ידי פקידי הקבלה
במלון...היו כתובות בסינית ולכן מצאתי עצמי מתהלך ברחובות
שנחאי העצומה,מבלי כלל לדעת היכן אני נמצא.לא היה לי כל מושג.
המראות היו עותקי נשימה.הריחות ,האנשים המבנים.ממש כאילו
מצויירים בתמונת משי.אחרי פגישה מרעננת עם סטודנטית סינית
לאומנות,שלקחה אותי לראות עבודות פרי מכחולה,וביקור בחנות לכלי
נגינה,רוחי היתה מרוממת.
המשכתי להלך בכבישים ובסמטאות,ללא כל כיוון או שביל
מסומן,צעדתי בכבישים,עברתי מעברי חצייה לא נראים על כבישים
סואנים-נדודים אמיתיים!
אני לא ממש יודע מה משך אותי בערב לרדת,כמעט אוטומטית,לבר של
המלון.התיישבתי בכסא גבוה מול זוג ברמנים נמוכים,וללא שום
היסוס הזמנתי(עוד)וודקה עם מיץ אשכוליות.מראה מחירה הנמוך של
כוסית וויסקי פרי בטנה של מבשלה סקוטית משובחת,עודדה אותי
להזמין גם גם לגימה ממנה.
עכשיו אני כותב על זה.
שלא אשכח.
19/10
19:27 -טיסה משנחאי לשינייאנג.
..חלום
הגענו לחוף הים,היתה שעת חושך,גם אחי וגם אחותי היו שם.עוד
ישהו היה שם, אני לא זוכר מי זה היה.
הסיטואציה סבבה סביב העניין בו עשיתי מעשה שאחי לא יכל לסלוח
לי עליו,בשום פנים צורה או אופן,והחליט להרוג אותי.
המעשה היה קשור באחותי.אין לי זיכרון ברור ממנו(מהמעשה)אבל
ההרגשה היתה שהמעשה היה מטופש ונטול משמעות,וודאי שלא הצדיק את
הירייה שעתיד היה אחי לירות בי,בחוף הים האפל הזה.
לא הצלחתי לשכנע אותו לסגת מהתוכנית.
המצב נראה,על פי הצורה בה הציג אותו אחי,כבעל ברירה
אופציונאלית תיאורטית אחת,והיא מותי המתקרב.אני נזכר,גם גיא
היה שם,ובפנים חמוצות נאלץ להסכים עם אחי.
זה האחרון,נראה בחלום כעוטה חזות נפוליאונית ברורה,מאפיונר
ושליט ללא עוררין.לא היתה ברירה,לא היה לי סיכוי לברוח,לא היה
טעם אפילו לנסות.
איש מהנוכחים באותו חוף מדובר ובלתי מואר לא הזיל דמעה על מותי
הצפוי,בעוד כמה שניות,בטרם עת.
אני זוכר הרגשת ייסורים ומצוקה בלתי ניתנת לנשיאה או שחזור,עוד
רגע והייתי מתמוטט טרם היה חודר כדור העופרת את עורי הדקיק.
ואז,הופיעה תכנית ההחלצות!היתה לי הזדמנות,בנסיבות טראגיות
למדי,לממש תכנית ילדות-בגרות תמידית שניטעה בי מגיל רחוק.
החוף היה חוף ת"א.הצעתי לדיקטטור החמוש שאחצה את הים(כיצד???)
לקפריסין,ולעולם לא אשוב עוד!לעולם!אפתח בחיים חדשים
לגמרי,במקום אחר,עם אנשים אחרים,העיקר שכל עוד הוא ומשפחתי
חיים-לא אשוב עוד הביתה.
בלי להודיע לאיש,בלי להיפרד מאיש,אפילו לא מהוריי!!!הסכים אחי
שאעלם לעד...
התעוררתי
הייתי המום,הרגשתי לחץ מאסיבי בחזה,אחזה בי תחושת מצוקה
אקוטית.העיר אותי צלצול ההשכמה(תודה לאל על דייקנות סינית!)
השעה היתה 08:15,בוקר יום 19/10/99 ,יום מעונן מחוץ
לחלון,שנחאי.
לא היה(ועדיין אין לי)מושג איזה יום היום.
בעודי מביט על פרצופי ההמום במראה שממול למיטה,הדלקתי סיגריה
מתוך חפיסה שהיתה מונחת על השידה שליד המיטה.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
המילים והתמונות שאך ראיתי זה עתה בדימיוני המוכה וההוזה,היכו
בי בצורה קשה.פגיעה ישירה.
הייתי הרוס מהסיטואציה,משנאמר לי בחלומי,מהמילים שהוטחו
בי.ניגשתי למראה שבחדר האמבטיה,התזתי על פניי מים חמים,אחר כך
קרים,אח"כ שוב חמים.
לראשונה משזכור לי,הרגשתי צורך לחזור למקום מוכר.רציתי כל כך
לראות את אמי את אבי אחותי אחי.רציתי את כולנו ביחד.רציתי
לראות את חברי,רציתי לראות את כלביי,רציתי להרגיש את ליזה.
באותו בוקר,אחרי נטילת כדור הרגעה שיעזור ללב שלי לעבור את
היום הזה,לגמתי לגימה ארוכה של מיץ תפוזים טבעי וסחוט.
החלטתי להפסיק לשתות.
החלטתי לעשות כל מאמץ לחיות חיים שקטים יותר בריאים יותר,נוחים
יותר עבורי.החלטתי להרים טלפון לאיטליה,לאחי הגולה והמשוחרר
מנשק.החלטתי לכתוב הביתה,החלטתי לחשוב על ליזה(זה מקל
תמיד)החלטתי להתחיל להרגיש,לחזור לתקשר ולהתקשר.
החלטתי להחליט.
בייג'ינג
לפני חצות,מיץ אשכוליות סחוט טבעי,מאפרה,קאמל פילטר,20 דקות
ברגל מכיכר טיאננמן.
המילים האלו,שהתחילו להצבע ולהיווצר לפני 12 חודשים או 12 שנים
ומתחילות להסתיים כמה ימים לפני שהזמן הזה מגיע לסיכומו
המעגלי,אני מתחיל לנסות לסכם אותם על נייר חלק.
בדיוק כמו חשבונית במסעדה.
רעידת אדמה,לילה שנראה מרגע לרגע(על פי כל הספרים והמאמרים
שהיזנתי לתוכי)כהתמוטטות עצבים,פסיכולוגית,פסיכיאטר,טיפול נפשי
אינטנסיבי,שעות על גבי שעות,"אפטר שוקים" שממשיכים להכות
בי,התחברות ממוחזרת לשתייה,תלות מוגזמת בתרופות,חזרה לחיקם
האבוד של הורי היחידים.
אחרי שירדתי קשור בחבלים מהר בגובה 15 קומות מבחירה,בטיול אל
נופי הצפון,אבי בקש לראות תמונות,שיוכל להאמין.
השבוע אבי צילם אותי,בכל הזדמנות שיכל,מהלך בחופשיות בין עשרות
אלפי סינים,ברחובות ברוחב של איצטדיון רמת-גן.להנציח כדי לראות
אחר-כך,להאמין.
ליאב אמר תמיד שהדרך שלו לטפל בי תהיה בדרך של טיפול
בהצפה.קפיצה למים הקרים,בבת אחת.
כך הוא לקח אותי לנסיעה מחוץ לעיר,כך הוא הכריח אותי לקשור
קשרים,כך הוא האיץ בי לשבת בעיניים פקוחות מול הורי היקרים.אין
לי מספיק אותיות בשפה בכדי להודות לו על כך.
אחרי שאסיים לכתוב את המילים האלו,אטפל גם בו,ואכריח אותו
לקרוא את המילים,שנראה כי הצטברו לדפים שלמים.(את זה רק הוא
יבין),כך ליאב טיפל בי.
אבי אמר שהטיול הזה עשה בי שינוי גדול.שהליכה בין
ההמונים,הסיורים בכל הפארקים הענקיים,הנדידה בין כל אותם ערים
עצומות,זו ההבראה שלי.
אמי לא יודעת,אבל בשיחות הבודדות שהיו לי איתה בשהותי
כאן,והתעניינותה בהרגשתי,זו הדרך החמה והאוהבת ביותר שיכלה היא
לעזור לי,לטפל בי.
גם את התודה שאני רוחש בליבי לעזרתם ואהבתם,אין מספיק דיו בסין
שיספיק לכתיבה לה אני זקוק,להביע תודתי.
ואכן,הדבר הראשון שהבנתי בימים שעברתי כאן הוא שאני עדיין זקוק
לטיפול,שהבראה לוקחת זמן.
שרגשות המצוקה אותם אני חש מדי יום בתוכי לא יפסיקו עם הזמן
ולא יחלפו גם אם אנדוד עד לקוטב הצפוני.החלטתי לחזור ליטול את
התרופות שעזרו לי,בשעתי,להרגיש טוב יותר,רגוע יותר,מתפקד
יותר.
החלטתי להחליט יותר.
החלטתי לנהל את חיי לראשונה מזה זמן רב כל כך בו החיים ניהלו
אותי.הכאבים הינחו אותי,הדם שזרם הוביל אותי,החרדה מכל דבר
בלבלה אותי.
חיי נראו,ובל נתכחשה-עדיין נראים,כמו איזור פיגוע.התפוצצות
ממושכת כשהאיזור מסביב כולו מוצף הריסות ונפגעים.
בכל פעולה בה אני נוקט,בכל משפט שאני דובר,נוצר בי החשש
הקומפולסיבי מפגיעה בסובבי.
לפעמים נראה לי כי כל שאני עושה,כל דרך אליה אני פונה,מישהו
נפגע בדרך.
הוריי,אחי,אחותי,חבריי.כולם!!!
אני מנסה לתמרן בין פגיעה לפגיעה.
אני חי בין חשש מפגיעה בהורי,לחרדת האכזבה של חבריי.
בגלל זה הסתגרתי כל הזמן בעצמי.בתוך תוכי.חששתי,ואני עדיין
חושש כי מרבית מעשיי כוללים הדף הגודע כל דבר מסביבי.
זה חייב להיפסק.
כל טבעיות אמיתית,שהיא טבעי האמיתי,מצויה בסכנת הכחדה במצב
כזה.למדתי,במשך 12 חודשים מלאים,שאני יכול לטעות,שמותר לי
לטעות,שמותר לי לעשות דברים לא טובים,וייתכן,ייתכן אף כי גם
חלק מהדברים שאני עושה הם לא כל כך רעים.
עכשיו החלטתי כי אני יכול לעשות הכל,כל עוד זה טבעי לי,כל עוד
זה פתוח,כל עוד אני יכול לעמוד מאחרי הדברים.
מאחורי רוב הדברים שעשיתי עד עתה,התפרקתי למיליון חלקים.
החלטתי להחליט על חיים יותר שקטים,מלאים ואמיתיים ככל שאוכל.
אולי כך אוכל להרגע קצת.
|
