דון חוארז אלברטו היה מתמודד עם הימים לאט ובשקט, נע בשלווה
מיממה ליממה כמו בועת סבון המתחלקת לאיטה במורד קיר אמבט
מקרמיקה. היה נותן דעתו על כך ועל כך מחלק את מחשבתיו עם אלו
מסביבו מבלי אף-פעם לצאת משלוותו או להתפרץ בחמת זעם כנוהג
אנשי עירו שנודעו ברבים כחמי-מזג   (אך יש לציין ידידותיים
ומסבירי פנים). דעותיו אף שהיו לרוב נחרצות כשהביע אותן נטו
לרצות את השומע יותר מאת הדובר ואף נטו לרוב להפוך מבלי משים
להתחנפות מסוות. אל לנו להסיק מכך שחנפן היה האיש ולא דובר
אמת, מסוג הבריות שצביעות ואינטרסים מחושבים חוצים את
לשונותיהם כלשון נחש, אם נטה לחנפנות היה זה ככלל מתוך התחשבות
בזולת ורצון כנה לשמור על יחסים טובים עם שכניו. הוא גר בבניין
דירות אפור מסוג הבניינים שדרך עיצובם נשקל  ברמה הפרקטית בלבד
והיו נטולים כל סממן אסתטי. למרות זאת בעניו נשאו חן מיוחד אשר
נבע מאדישותם חסרת הפשרות. בעת שישב במרפסת הקטנה היה בוחן
לעיתים קרובות את השכונה שנבנתה כולה באותו האופן, ומוצא פינות
אשר יופיים כך חשב, היה שלו בלבד. עמו גרו אשתו, אירמה
ובנותיו, חן וליאל וחותנתו סובה אשר לא מכבר איבדה את בעלה
בנסיבות טראגיות ועברה לגור עמם מחוסר ברירה. ברגע שנשארה לבדה
היה זה אלברטו אשר הציע ראשון שתעבור לגור עימם. ואף עשה זאת
מן המניעים הטהורים ביותר, ואציין אף שאשתו אשר באימה מדובר
היססה והייתה זו היא אשר העלתה ספקות באשר לגודל הדירה ומצבם
הכלכלי. יותר מכך היו לו סיבות טובות להתנגד למעבר שכזה שהרי
שהכריזו על חתונתם אימה של אישתו ניהלה מלחמת כורמה כנגדו
בטוענה שאין הוא יכול לדאוג לבתה, וכיוון שהייתה מדור אחר שבו
הנטל הכלכלי כולו נפל על כתפיי הבעל והוא בזמן זה היה עוד עובד
בתחנת הדלק כמתדלק (עבודה שאכן מיותר לציין אינה נותנת בטחון
כלכלי לבעליה במיוחד כאשר עליו לדאוג למשפחה) ניסתה בכל כוחה
להפריד את הזוג. תמיד תהה האם ללא מאבק זה הייתה אישתו אכן
מתחתנת אתו. פעמים רבות נדמה היה לו שהיה הוא דגל המרד של אישה
אשר לא מרדה בדבר בחייה. שכן אישתו נולדה למשפחה שמרנית וסגורה
וכך גם ניהלה את חייה. החתונה אתו הוא שיער הייתה בזמנו ניסיון
נואש לשבור את המסגרת המשפחתית שתוארה על ידיה כ"חונקת". אולי
התאכזבה כך חשב פעמים רבות, שגילתה עד כמה בעלה הוא מההולכים
בתלם. דבר נוסף שבו הייתה מביעה את רצונה הלא ממומש למרוד
(ואולי היחיד) היה אופן לבושה, אך על כך ארחיב בהמשך. פתחתי
באומרי שהיה מתמודד עם הימים בשקט ולכן חייב אני לשתפכם עם מה
היה צריך להתמודד. אל נא תחששו כיוון שלא סיפור זוועה הוא זה.
נכון יותר לומר שאנסה בדרך המשל לבאר נקודה אשר מאמין אני
שחולקים כולנו בדרך זו או אחרת. עגמתו העיקרית של האיש לא
הייתה עוניו היחסי או חייו השגרתיים למדי. למעשה היה נוהג לומר
לעיתים קרובות ובמיוחד כאשר ילדיו היו מתגרים בו על אופיו הנוח
ש "אם אין הפתעות אין בעיות" משפט אשר ילדיו (ואני משער כולנו
במצב דומה) היו ממשיכם מתחת לשפתותיהם "-ואפשר למות בשקט".
עגמתו האמיתית הייתה נובעת לפחות כך הסיק, מחוסר התאמתו
לסביבה. כך הסיק כתבתי מכיוון שלא מצא כל סיבה אחרת לעגמת הנפש
שבה היה שרוי. היה בוהה בצבעוניותה התוססת של אשתו עת פיזזה
מעל לסירים, רוקדת  לצלילי מוזיקה קצבית מן הרדיו, לפרקים נעה
לפי קצב הבישול ולפרקים לפי קצב השיר ותוהה כיצד עשתה שלא
להבחין בגלי הכאוס ששלחה לאוויר החדר. אפילו לבושה היה כמו
התרסה כנגד משהו אשר אותו נהג לכנות "השוויון"  ולמושג זה אכנס
מאוחר יותר. חוסר התאמה זה שהתבטא בין היתר ברצונו ובנטייתו
להשגת" השוויון" הזה אותו הגדיר הוא עצמו הבדיל אותו מאנשים
אחרים, לפחות כך חשב. בין אם הייתה מסקנה זו נכונה או שגויה
אפשר להגיד על נקל שבגינה חש עגמת נפש. בין אם הייתה זו הסיבה
לעגמת הנפש המקורית או אחת נוספת קשה לבאר, אך התוצאה כמובן
זהה.