New Stage - Go To Main Page

מ. קלין
/
צבע אחר

באחד מטיוליי  השגרתיים במקום שהיה פעם ביתה של סבתי, שהייתה
פעם, סטיתי ממסלולי הרגיל , והגעתי לשם בפעם הראשונה.

אני זוכר שחשבתי שזה מוזר . הלא הכרתי את מקומו הטבעי של כל
קוץ  ופיסת דשא שהיו פזורים סביב הבית. אך עם זאת , מעולם לא
הגעתי לשם. קסם.

קסם . זו המילה הראשונה שעלתה במחשבותיי. וההסבר לכך ( כי הרי
בימינו , כל דבר דורש הסבר ) מובן לי , היום, כמו אז.
הקוצים והיובש שליד הבית , נראו כל כך רחוקים מהירוק ששפע שם ,
מטרים ספורים מהמסלולים המוכרים לי כל כך.

טיילתי שם, אחוז התפעלות ואושר , מסרב להאמין .נדמה , שברגע
שהתחלתי לעכל , הלילה כבר ירד , והחושך הסתיר את כל הירוק
והקסם.
אני , שידעתי שוודאי דואגים לי כבר במציאות, פניתי לדרכים
המוכרות , אך ידעתי שאשוב לפה, בוודאי , בקרוב.

הבקרוב היה למחרת. הפעם שלב ההתאקלמות למקום החדש והירוק היה
הרבה יותר קצר, כך שנותר לי זמן רב יותר לשוטט עמוק יותר ,
ולטבוע במראות בהן צפיתי , עד אתמול, בחלומותיי בלבד. כשנעצמו
עיניי והחושך השתלט  ואפשר למספר שעות למציאות להסתתר ולפנות
מקום לשקט , ליופי ,לשם.

ושם, שם זה היה אף מעבר למה שיכולתי לבנות לעצמי בלילות.
שם זה היה רוגע, וטוהר, ושקט. שקט שיצר מנגינה שליוותה אותי
,כך כל יום עד שהגיע הלילה שליווני הביתה.


אני חושב שעברו שלושה שבועות שכאלו.
שכבתי על סלע שקירר את גבי ,כשהשמש מחממת את פניי , וקרניה
מעוררות כל איבר בגופי .
עברה בראשי מחשבה , שאין , אין יותר טוב מזה . כל היופי נגלה
לעיניי , כל הקסמים הופיעו. לא שיערתי שיגיע מראה שיוכיחני
בטעותי . בגדול.

הרגשתי שמשהו חוסם את החום , את השמש, וחשתי צמרמורת קלה
בעורפי, שאילצה אותי לפקוח עיניים ולשים קץ להזיה שכל כך נעמה
לי.

פתחתי את עיניי. וזה כאב.
הצריבה הייתה נעימה, מרתקת. היופי גרם לכך. המראה המשכר.

היא.


בטבעיות מוחלטת היא התיישבה על הסלע שלידי . והביטה בי במבט
חודר אל תוך עיניי . עיניה היו אפורות. מימיי לא ראיתי עיניים
בצבע של ...  בצבע של משהו שמעולם לא ראיתי.
כך היינו זמן  , שעבר לי כמו נצח. נצח שטוב להיתקע בו.

והיא לא דיברה , היא לא זזה.

אני שוכב על הסלע , המום , לא מסוגל לדבר או לזוז. והיא.. איזה
עיניים.

כשהלילה ירד, היא קמה .
קימורי גבה נותרו  בזיכרוני גם בלילה. הלילה.. שהיה מתוק ומלא
בעיניים.

למחרת הגעתי לשם כבר בבוקר. כל שאר הדברים נראו כל כך חסרי
חשיבות ,חסרי צבע.

חיפשתי אותה שעות. שעות שנדמו כנצח. בדקתי ליד כל  תהום וכל
סלע, הבטתי  בכל שרק אתמול היה מספיק לי, קסום  והיום נראה כל
כך סתמי . הירוק דהה , והאפור?

"איפה את???", צעקתי , כאחוז שיגעון.

בשלב מסוים נשכבתי על אותו הסלע, מפקיר את גופי לקרני השמש
ומתפלל לבואה שלא הגיע.
ואז גם השמש נטשה , והחושך הגיע ואלצני לפקוח עיניי ולחזור אל
לילה אחר. נטול.
התרוממתי ופניתי ללכת. פתע חשתי נגיעה בגבי, הסתובבתי מהר, ורק
שמעתי מנגינה מחשמלת, חודרת . צלילים שמעולם לא שמעתי , שגרמו
לי לצמרמורת נעימה , ולכאב חודר, שרק בעתיד אבין את פשרו.


ארבעה ימים כאלו חזרו על עצמן. כל יום. מחפש. צועק. משתגע.
ונח.

ואז החושך , המגע , והצליל. אלוהים!! מדוע השמעת לי מנגינה
שכזו ?  אין עכשיו לעולם לא אוכל ליהנות מכל אותם הצלילים
שאהבתי לשמוע ,מהצבעים...  וממנה ?
איפה את? לצפות בה שנית . ושלישית. רק  להביט, בעיניה, בלי
מילים.
רק אפור.

ביום שלמחרת ישנתי  שם . מסרב לשוב על הנוהל הכואב . ממאן
להרגיש , שוב, את תחושות ההחמצה, והפספוס, ואת המוזיקה המהדהדת
וכואבת.
קרנה הראשונה של השמש האירה אותי לתוך בוקר של המשך החלום שכבר
חשבתי שיהיה מפגשנו היחידי. התבוננות מחודשת ביופי הניצב מול
עיניי , ומביט , בי , כמו  אז. הפעם היא גם חייכה.
לפתע פתחה את פיה. דרוך במקומי ציפיתי לשיחה ראשונה. אך לא.
היא לא דיברה. במקום - החלה לשיר. היא שרה ושרה ושרה...צלילים
שרק כאן , ניתן לשמוע, רק כאן קיימים. בעודה שרה , הבחנתי
לתדהמתי בסימנים כחולים ומרובים על כל גופה. היא הייתה כולה
חבולה  .

מה זה ??? שאלתי, קוטע את צליליה. והיא לא עונה, לא מתייחסת רק
שרה.
שרה ושרה , ומסתובבת ללכת. למקום בו לא אמצא .משאירה אותי , עם
השמש והמנגינה שלה ומהדהדת .

עקבתי אחריה. שעות. היא הלכה והלכה, לא חדלה מלשיר.
לבסוף נעצרה ושתקה.

ואני , שנזהר ומסתתר, לא מצליח לראות מעשיה. להבין פשר קיומה
.

כשראיתי אותה לראשונה מבצעת את הטקס שבוצע ביום הקודם ויבוצע
בכל הימים שבעקבותיו השאלות רק נתרבו.
מדוע היא משקיעה שעות כה רבות בניסיון כושל לטפס על עץ באמצע
היער?

היה לו גזע עבה שהתפצל לכיוונים שונים שבנקודה מסוימת השתלבו
אחד בשני , והפכו מפותלים ומסועפים . הוא היה מרשים וגבוה אך
נראה היה שלה זה כלל לא הפריע. בתצפיותיי הרבות , הבנתי , שהיה
לה טקס מיוחד לכל  ניסיון . תחילה הייתה מתקרבת לעץ ושולחת
אליו קולות ומילים שפעמים נהניתי לדמיין ולשחזר את תכנם .
אחר המילים , הגיעו לטיפות .היא הייתה מסתובבת סביבו ונוגעת
בו, מניעה את ידיה בתנועות שרק לה , עד התנועה  שתמיד הגיעה
תמיד בסופן . בכל אותן פעמים לא הייתי מסוגל להתרגל לתחושה
ולרעש ששיוף ציפורניה לאורך הגזע היו עושים. פרצופה היה כואב
ונחוש . הכאב שנגרם לה , ולעץ , סימנו את תחילת הטיפוס. לאחר
שהכינה אותו , ואותה , ניסיון נוסף החל. התקשיתי להאמין , אך
גם בשיניה נעזרה. בכל ניסיון כושל , ונפילה ,פרצופה הכואב
והנחוש נפל גם. כשנגעו רגליה בקרקע , עצמה את עיניה מספר שניות
כמו מנסה לאגור אנרגיה חדשה , וברגע שנפקחו הן , שבה למשימתה.
וכך זה נמשך , בכל יום , מטפסת , נתלית , משתהה , ונופלת.
נחבטת , מתאכזבת , עולה ,מנסה.
ערנית וחזקה , עקשנית  ומרתקת.

מרותק הייתי. גם בלילה דימיתי לראותה ממלמלת לעץ , מלטפת . יחד
היינו מטפסים ועולים. נופלים וממשיכים , כל לילה , את מה שעשתה
לבדה , כל יום.

אני זוכר את היסוסי באותו הבוקר .קשה היה להחליט האם לצאת גם
הפעם .  חשבתי שהסיכוי להביט בה היום , כשהגשם מצליף על הקרקע
, והרוח מסרבת להירגע ,הוא אפסי.
למצוא אותה ליד העץ ביום אפור כזה ..
בעודי חושב על הסיכוי , על הרוח , ועלייה , על  בלעדיה, השתלטו
עליי החורף והסערה , ומיד יצאתי לדרכי , אליה.

לאחר מאבק ברוח ובקולות שקראו ליל לחזור אל ביתי הבטוח , רטוב
ותשוש ניצבתי מול המקום הניצב  ולעיניי בכל הזמן שעבר, כל
הזמן.
שפשפתי את עינני כמסרב להאמין לתמונות שהעבירו. בטוח הייתי
שהמים הנופלים מהשמיים יוצרים תמונה מוטעית ושהכל שקרי.

ורק ששמעתי את המנגינה המוכרת , בצלילים יותר גבוהים מתמיד ,
יותר חודרים וצורמים - האמנתי . האמנתי לדמותה הזקופה הניצבת
על צמרת העץ , ונעה בקצה מוזר, כמו רוקדת לעצמה את ריקוד
הניצחון.
נתלית על ענף סמוך , מאושרת ושרה, כל הזמן שרה..
ואז העזתי, ויצאתי מהמקום שהסתיר אותי ואת רגשותיי כה טוב.
נחשפתי כולי והמתנתי לתגובה שלה. אך היא לא חרגה מתנועותיה ,
לא פסקה מהריקוד , והשירה , וכשהושטתי את ידיי אליה, לכיוון
שאי אפשר להתעלם , היא רק סימנה לי בראשה - להצטרף אליה,
לעלות, ולטפס. לא הבנתי איך ביכולתי להצליח בניסיוני הראשון
לטפס כל כך גבוה, ורציתי לצעוק לה שתחדל , שתרד , שתאהב.

אך מראש ידעתי שאם ברצוני להגשים את תפילות תקופתי האחרונה,
אין לי דרך אחרת, קלה יותר.

נאחזתי בגזע , כואב ועייף, כשהגשם מצליף פרצופי והעץ מתחכך
בבשרי.

כשהגיע הלילה נואשתי. אני חושב שירדה לי דמעה כש סובבתי את גבי
ללכת משם, ללכת ממנה.

ידעתי שזה היה ניסיון שלא יחזור . ראיתי אותה מביטה לעץ הסמוך
, שהיה יותר גבוה ומפותל, וידעתי שהיא חושבת על דרך הטיפוס
שעוד מחכה לה.

הלכתי משם ,שואל את עצמי , ואותה ,האם לא בודד לה ככה , לכבוש,
לטפס ולשיר.. לבד כל כך.

בעודי חושב על הכל , זמזמה המנגינה בראשי והעבירה בי , שוב
צמרמורת קלה , וכאב חודר ומוכר.

לפתע קטע רעש זר את הכל . את הכל. פניתי לראות את פשרו. הוא
הגיע משם . ממנה . מהמקום בו ניצבה , אליו טיפסה, אותו כבשה ,
ממנו קפצה. בודדה.

לזכרה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 30/10/01 9:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מ. קלין

© 1998-2025 זכויות שמורות לבמה חדשה