[לשחר, שהיא כמו, אבל לא אמיתית].

20.1

נדמה לי ש

את גלי הם לקחו באזיקים, והיא צחקה כשהמתכת דגדגה לה את
הזרועות.
השכנה מקומה שלישית היתה מספרת לכל מי שרק עמד שם מספיק זמן,
שהיא דווקא תמיד ידעה שגלי קצת מוזרה, ושבסופו של דבר דווקא
ירדה לה אבן מהלב.
כולם אידיוטים.
הם אמרו שמספיק, וגלי צריכה כבר לגדול. הפסיכיאטר ששלחו לה היה
עייף, ובדיוק התחיל לגדל שפם אפור כהה, וגלי אומרת שיש לו ריח
של ג'ין שהיא לא אוהבת. הוא מחלק סוכריות מקופסא, מיוחדות,
לילדים שאין להם זמן לחיות ממש, והצבע שלהן משתנה כשהאלמנות של
גלי בוכות.

אמא של גלי תמיד רוצה לצחוק כשהיא מצטערת, כי למרות שאסור
לשנוא, גלי דווקא שונאת את הכל. ואותה בעיקר.
אבל זה בסדר, כי גם הם קצת שונאים את גלי.
פעם היינו תולות סדינים לבנים על החבל, והם היו מתייבשים
ומאפירים בחזרה לכחול. גלי היתה אומרת שהשמים מלכלכים אותם כדי
שלא יהיה לאלמנות שלהם משעמם. אחר כך גדלתי ולגלי לא היה זמן
בשבילי יותר.
וכשישאלו אותה מה שלומם היא תצחק, כי הן בדיוק יאמרו לה משהו,
והלשון שלהן מדגדגת באוזן. וגלי נושפת ונושפת בלי לשאוף. והיא
צוחקת לאט, כל כך שאפשר להשתגע, ואני יודעת שגם מחר גלי תהיה
שם, כי אפילו שהיא יודעת את הדרך החוצה -
אין לה לאן, בעצם.
אבל זה לא עצוב לה, לגלי, כי איך אפשר להיות כלואה כשהשדות
האלו משתרעים בכל מקום מחוץ
למחשבה, ובתוכה, ובריחות שנדמה לגלי שהיא זוכרת.
[וכאן אין ריחות יותר, וצבעים ומקומות, סתם
ריק לבן-שקוף, שאין לו טעם וצורה.]

ובתאורה המתאימה, אפשר כמעט להאמין שגלי זוכרת לבכות.