סימה הביטה באליהו במבט מייואש. כל ערב אותו הסיפור- אוכל
וישן. ממש כמו החתול השחור והשמן מהגינה של השכן. עוד מעט הוא
בטח ירצה סקס. לא, לא החתול (במקרה שלו, אני לא בטוחה שהוא
מזהה פעילויות שלא קשורות ב "אוכל", "מיאו" ו"לישון").
היא נזכרה בערגה איך לפני כחמש שנים היתה מאוהבת עד עמקי נשמתה
בשאלתיאל- כל בוקר (היא זיהתה את הבוקר לפי האור שחדר מחריצי
התריס), היא היתה מקשטת עצמה ודואגת לעבור ליד הטריטוריה שלו
לפחות שלוש פעמים. ביום. המבט החודרני שלו היה ננעץ בעירגולי
גופה והיא דאגה שקימוריה ינווטו במימי החופש. היא רצתה לדוג
אותו. כל כך רצתה. וזו היתה בדיוק הבעיה: בעוד היא מאנפפת הנה
והנה בתוך אותה טריטוריה ידועה, היא לא הבינה, שבמקום הזה כללי
המשחק שונים. והכללים הנהוגים שם, הם לפי העולם הקפיטליסטי
הידוע: בעל המאה הוא בעל הדיעה. ולה, לא היתה מאה (ולמען האמת
גם לא דיעה, אך זה כבר לסיפור אחר...). היא הבינה שהוא לא
יהייה שלה, כאשר ראתה את הצאצאים שלו מופיעים ,כלאחר כבוד, עם
אימם טובת המראה והממון.
"יש עוד הרבה דגים בים" אמרה לה אימה, אך סימה התערגלה (הפעם,
אל תוך עצמה) וניסתה לבכות- אבל היא לא הצליחה. הדמעות לא זלגו
מעצמן וגם לא זלגו כאשר סימה אילצה אותן.
כך עברו שבועות (אולי חודשים? אבל, מי סופר...) וסימה החליטה,
בנימה פילוסופית משהו, שאם היא מוכנה לתת לעולם אהבה, הגיע
הזמן שהעולם ייקח הפסקה מהעיסוקים החשובים שלו ויתפנה כדי
להחזיר גם קצת לה. טוב, לא קצת, הרבה. בכמויות. ואם כבר
בכמויות עסקינן, אז כאן נכנס אליהו לתמונה-הוא משופע בכמויות:
כמויות של יכולת שינה, כמויות של רעבתנות ... מה היא מצאה בו?
לא ברור. אבל הוא שימש לה בימים הקרים כעוגן טוב.
אילו הייתי יכולה לחיות את חיי בשנית, האם הייתי בוחרת בדרך
אחרת (שאלה את עצמה סימה, בעודה מביטה על אליהו המנמנם)?
היא הסתכלה מסביבה: אומנם החיים לצידו של אליהו לא היו מספקים
כמו שייחלה לעצמה, אך בדרך, בדרך אל החיים, היא רכשה הרבה:
נסיון. דעה (דעה!).עצמאות. היא היתה עצמאית בסביבתה, מוקפת
באנשים, צבעים וריחות (מה שמזכיר ששעת האוכל מתקרבת...). היא
הרגישה את תחושת העוצמה כבר הרבה זמן, אך מעולם לא הצליחה
להפנים אותה בצורה הברורה ביותר כמו עכשיו.
כולה מכוונת מטרה היא אצה רצה לאליהו לספר את הבשורה, אך
לאכזבתה אליהו מיצמץ בעיניו ומילא פיו מים.
זועפת היא הסתלקה משם. ממשקי עיניה ניסו שוב להזיל דמעה, אך
הנסיון (גם הפעם) לא עלה יפה. אליהו, הבחין בזוגתו הכעוסה משהו
ונפנה אליה. היא (לעומת זאת) הפנתה לו את גווה. הוא החל להתחכך
בה וגופה החל מיטלטל. תחילה מעט- ימין ושמאל ובהדרגה הקצב גבר,
מכניס את השניים למערבולת אין סופית של תנודות- ימינה, שמאלה,
שוב שמאלה וימינה, למעלה,שוב למעלה, למטה, סיבוב מסוכן ומיד
אחר בעקבותיו, חמצן, חוסר חמצן ושוב חמצן, לחץ שמתגבר ומתגבר,
מה לעזעזל קורה כאן?
שמיל, החתול השחור מהגינה, כבר יצר לעצמו דרך קבע, כניסה של
גנבים לחדר של אורי השכן. לעיתים אורי היה משאיר פירורי
אוכמניות מתובלים בדבש מלכים ושמיל היה זולל אותם כל פירור, כל
גרגר. אבל הפעם, אורי לא השאיר דבר, אפילו לא קמצוץ. ושמיל היה
רעב! מה לעשות?
בהבזק של רגע ובקיבה מגרגרת מרעב, ניתקלו עיניו של שמיל
באקווריום שהיה מונח על השידה. סימה ואליהו, שני דגים מתחככים
נראו באותו הרגע, כמזור אולטימטיבי לרעבונו.
ב-2 קפיצות ובזינוק אדיר, הסב שמיל את כובד משקלו על
האקווריום, שהחל לנוע לצדדים והמים נשפכו מכל עבר ובעודם
נלחמים על טיפת החמצן האחרונה, סימה ואליהו רקדו את הריקוד
האחרון בתוך קיבתו (בעלת הקיבולת הראויה לציון) של שמיל. אך
לפני שנפחו את נשימתם האחרונה, קרבה (פרוקת זימים) סימה אל
אליהו (פרוק זנב) ולחשה על אוזנו את שאמרה לה דעתה: חתול שחור-
מביא מזל רע! |