יוסרא הביטה בג'יפ המתרחק עד שאורותיו האחוריים נעלמו בעיקול
הכביש, או אז החלה לצעוד לאיטה לעבר ביתה מעבר לגבעה סמוכה
מרחק הליכה.
בהגיעה לאוהל התיישבה ליד הפתח על אבן גדולה, הידקה את הצעיף
היטב סביב כתפיה והמתינה. דמעותיה יבשו ועתה לא נותר לה אלה
להמתין ולראות כיצד יתפתח דבר.
    הזמן חלף בעצלתיים, תמונות עלו מעברה הלא רחוק, זכרה את
שיחתה עם אימה בנושא החתונה
"הקשיבי יוסרא" אמרה האם "את כבר גדולה ועוד מעט תינשאי, חאלד
איבן סעיד הוא איש עשיר והציע מוהר יפה. הוא יטפל בך טוב ואת
תלדי לו בנים, מאשתו יש לו רק בנות"
"אבל אני לא רוצה אותו!" קראה יוסרא. רוקעת ברגלה וקופצת
אגרופיה "הוא זקן ואני עוד ילדה!"
"ששש... שאביך לא ישמע אותך. כך הוא החליט וזהו, אוי לך אם
תמרי את פיו!"
אחר כך באו הנשים, השכיבוה על לוח עטוף בשמיכות ואחזו בה
בחזקה, פיסקו את רגליה בכוח רב... והסכין, הסכין שהבזיק בידי
אימה והכאב הנורא שפילח את גופה כברק, משתק את מוחה עד שלא
שמעה את הזעקה הנוראית שיצאה מפיה ולא ראתה את הדם הנספג
בשמיכות.
אחרי זמן נשארה צלקת סמויה באותו מקום שהסב לה עונג רב בלילות
על משכבה ובמרעה, עת הייתה נוגעת, חוקרת את גופה, מתענגת על
אותה בליטה בין רגליה שעתה נותרה ממנה רק צלקת, ועל שדיה
שצימחו לפתע.
חשבה על סירובו של אייל לעזור לה ובת צחוק עלתה על שפתיה
כשנזכרה כיצד התנפלו הכלבים עליו ועל מוסה בתקרית ההיא, אז.
לאט לאט נעצמו עיניה, אירועי היום החולף גברו עליה והיא שקעה
בתרדמה.

    אור השחר ונביחות הכלבים העירו אותה. יוסרא  התבוננה
סביבה, עדיין הייתה יושבת על האבן ליד פתח האוהל. השמש עדיין
לא עלתה ורק נביחות רחוקות הפרו את הדממה. היא קמה בכבדות
ממקומה ומתחה את גופה הנוקשה, הלכה לשוקת הגדולה ושטפה את פניה
במים, ריח מאפה עלה באפה ורעב אחזה. אחר כך התהלכה אנה ואנה
ומשחשבה שבעלה עומד להתעורר חזרה למקום רבצה והמתינה.
קרני שמש ראשונות הפציעו עת שמעה צעדים מאחוריה. היא הורידה את
הצעיף עד גבותיה והרימה את הרעלה כמעט עד ריסיה, אחזה בשולי
הצעיף, הידקה אותו והציצה מעבר לכתפה.
"בוקר טוב יוסרא" צרתה עמדה מעליה, בידיה מגש עם תה מהביל
ופיתה שזה עתה נאפתה.
"בוקר אור"
"קחי, תאכלי, עוד מעט הוא יקום" מבטה סימן את האוהל.
יוסרא לקחה את מגש הנחושת ואכלה במהירות כשהיא מצונפת, פוחדת
שמא חאלד איבן סעיד יצא ויראה שפניה גלויות. משסיימה הודתה
לצרתה במבט חם, החזירה את המגש ומיהרה לכסות שוב את פניה,
האחרונה מיהרה ללכת מאחורי האוהל והמשיכה במלאכתה.

    חאלד פקח את עיניו והתמתח, קם לאיטו והביט באוהל. בנותיו
עדיין לא התעוררו, גם התינוק של יוסרא לא בכה. חשב עליה
ומצפונו לא נקף.
"צריך לאלף את הילדה" מלמל לעצמו.
היה גאה בבנו שנולד ואתמול הורה לסועד לטפל היטב בילד.
יצא מהאוהל להטיל מימיו וראה את יוסרא יושבת במרחק מה מפתח
האוהל ראשה מורכן ומבטה מושפל. לא דיבר, המשיך עד מאחורי קיטון
המקלחת כדי שגם סועד תדע על קומו. אחר כך ניגש ליוסרא.
"לכי תעזרי לסועד" פקד עליה "וטפלי בילד שלי, יאללה"
יוסרא מיהרה ללכת בעיניים מושפלות ושמחה כבושה, לא ציפתה שכך
יתפתחו הדברים והודתה בלבה על התפנית. עיניה פגשו במבטה של
סועד ליד הטאבון וזו נכנסה לאוהל וחזרה מיד עם התינוק הבוכה.
"קחי אותו" אמרה בעיניים מחייכות "קחי את בנך האהוב"
יוסרא אימצה את תינוקה אל לבה וחלצה לו שד. משסיימה להניק אותו
לקחה מגש גדול עם כלי קפה והניחה אותו ליד פתח האוהל, שפכה
פולי קפה פנימה והדליקה מדורה קטנה בחוץ, אחר כך ביקשה מסועד
לטפל בתינוקה ויצאה לעבר אחת משלושת מכלאות העיזים.

    חאלד חזר לאוהל, הסיר את הוילון התלוי והתיישב על כרית
גדולה שהייתה מונחת על המחצלות. סועד הגישה לו את ארוחתו
ומשסיים לאכול נטל את מכתש העץ והניחו בין רגליו המשוכלות, נטל
את העלי והחל לכתוש את הגרגרים. זמנו היה בידו, העלי עלה וירד,
עלה וירד ומוזיקת נקישות קצבית נעימה התפשטה בחלל המדבר. לאט
לאט החלו להגיע הגברים, בירכו בסבאח איל חיר וסבאח איל נור
והתיישבו בחצי גורן סביב איבן סעיד.

    יוסרא יצאה לרעות את עדר העיזים. פעיות הטלאים, צליל
הפעמונים ונביחות הכלבים היו מנגינה ערבה לאוזניה, דומה היה
שהאירועים הקשים של יום אתמול קרו בזמן אחר, רחוק.
בהגיעה לאזור המרעה הניחה את אמתחתה בצל עץ אקליפטוס בודד
וישבה להשגיח על העדר.
בשעות הצהרים החמות ראתה ממקומה את ענן האבק שהעלה ג'יפ הסיירת
הירוקה שירד מכביש האספלט ונע על אדמת הטרשים לכיוונה.