מוקדש לעצמי
חתול יושב על מרפסת
נח לו בין העציצים
נהנה מקרני שמש עולצת,
מביט לתוך הבתים.
ובפנים ארגזים ואנשים, חיים שלמים
עוזבים
לא הראשונים שעזבו ובטח לא האחרונים,
החתול ראה הרבה מהם הולכים ובאים
החתול הוא של עצמו ולא של אחרים
ובכל עזיבה כזאת החתול מזדקן
הזמן נותן גם בו את אותותיו
ובכל עזיבה כזאת הוא פחות מרגיש מסכן,
כבר כמעט לא אכפת לו עכשיו
ובכל פעם הוא נקשר קצת פחות לשכן,
בא לא בשביל הליטוף אלא בשביל החלב
במרפסת יש חתול זקן, שוכב בין העציצים,
וקרן שמש של חורף מאירה אותו מבעד עננים
ולרגע אחד ממש נדמה שהוא ישן שנת ישרים. |
