השמש החלה לשקוע ודמדומים השתלטו על האור הדועך, אייל הדליק את
אורות הג'יפ ולחץ על דוושת הגז. הג'יפ דהר עתה על הכביש הריק
בואך ירוחם.
כמעט שנתיים וחצי עברו מאז השתחרר מהצבא והתגייס לסיירת
הירוקה, עתה הכיר היטב את השטח ואת שבטי הבדואים באזור הנתון
לפיקוחו. היה עייף ורצה כבר להגיע לדירה הקטנה ששכר בירוחם.
   
    הלילה ירד ואורות הג'יפ פיזזו על הכביש, מרחוק ראה דמות
שחורה מהלכת בשוליים, משהתקרב החלה הדמות לנופף בידיים ורצה
לאמצע הכביש, אייל האט ועצר את הרכב כמה מטרים לפניה.
"מה לעזאזל עושה בדואית לבד בלילה באמצע הכביש?" תהה. בהכירו
את מנהגיהם ידע שאסור להן לנשים לצאת מהמאהל לאחר רדת החשיכה.
האישה נגשה אליו.
"שלום לך" אמרה בקול חושש ומתחנן "תעזור לי"
אייל הביט בה בריכוז, משהו בדמות לא נתן לו מנוח.
"תעלי" אמר.
היא מיהרה לצד השני וטיפסה למושב ליד הנהג.
אייל הדליק את האור הפנימי והיא הסבה פניה במהירות על אף
שהייתה לבושה שחורים מכף רגל ועד ראש ורק עיניה הנפוחות מבכי
הציצו מעל הרעלה.
"מדברת עברית?" שאל.
"קצת"
"במה אני יכל לעזור לך?" שאל "לאן את צריכה להגיע?"
עכשיו הביטה בו ושמחה רגעית אחזה בה לפתע. זכרה את הבחור הצעיר
שהצילה מהחרמת העדר לפני כשנתיים.
"תעזור לי" אמרה "בעל שלי הרביץ לי, הוא גירש אותי מן בית שלו
וגם לקח ילד שלי תינוק"
אייל נחרד, הוא הביט מהחלון לוודא שאיש לא ראה אותה עולה
לג'יפ, ידע שנקלע לסיטואציה לא לו ואסור שיהיה מעורב. משנרגע
מעט שאל
"ומה את עושה בכביש, למה לא הלכת לבית של אבא שלך?"
"אני הלכתי אבל גם אבא שלי הרביץ לי, אמר לי תלכי לבית של בעל
שלך"
היא הניחה את ידה מעל עינה השמאלית ועיניה הצטמצמו בכאב.
"מה קרה לך?"
בעל שלי עשה ככה, הרביץ לי במקל"
"תראי לי"
"לא, ממנוע" אמרה והסבה פניה. (ממנוע - אסור באיסור מוחלט)
"אם את רוצה עזרה, אני מוכרח לראות"
היא הביטה בו בעיני פחם בוהקות ולאט לאט הסירה את הרעלה מפניה,
נראה שהמבט הטוב בעיניו נסך בה בטחון.
אייל ראה לפניו נערה צעירה כבת ארבע עשרה, זרזיף דק של דם ירד
משריטה עמוקה מעל עינה השמאלית ונזל לאורך לחייה.הושיט ידו
ונגע קלות בפצע. הנערה נרתעה ופלטה קריאת כאב.
"אל תפחדי" הרגיעה.
הוא הוציא תיק עזרה ראשונה מכיס המושב האחורי ופתח אותו. חומר
חיטוי, יוד, פד גזה, פלסתר רחב... הוא הסיר את הצעיף מראשה,
ניקה את הפצע וחבש אותו.
עכשיו התבונן בה ביתר תשומת לב. שיער חום שחור, שפתיים בשרניות
מעט, עור קטיפה שחום...
"אני מכיר אותך?" שאל ספק אותה ספק את עצמו.
היא חייכה חיוך נבוך והשפילה את עיניה.
"מי את, מי אביך?"
היא החזירה את הצעיף למקומו.
"איברהים אבו סמיע הוא אבא שלי"
"זהו, ידעתי שאני מכיר אותך" אייל חייך חיוך רחב, "את הרועה
הקטנה שמשה כהן כמעט החרים לה את העדר והכלבים כמעט אכלו
אותו". הוא דיבר עברית רהוטה, אך היא הבינה, חיוכה התרחב וכמעט
שצחקה אבל מיד כבשה את הצחוק והפנתה פניה ממנו והלאה כשהיא
מכסה אותם ברעלה.
"בת כמה את?"
"חמש עשרה"  אמרה "ובעל שלי הוא חמישים ואני אישה... תניה,
יעני שתיים, יש לו שתיים אישות"
"ולמה התחתנת איתו, את אוהבת אותו?" תהה.
"לא, אני לא אוהבת הוא, הוא זקן, אבל אבא שלי אמר... חאלאס,
אני מתחתנת" תנועות ידיה הבהירו שלא הייתה לה אפשרות לערער על
השידוך.
"ולמה הרביץ לך?"
"הוא אמר אני לא עושה אוכל טוב אז הרביץ לי וגירש אותי ולקח את
ילד שלי."
אייל שתק.
"אז מה עכשיו, מה את רוצה ממני?" שאל.
"אני רוצה תבוא איתי לבעל שלי, אתה מדבר איתו יתן לי את ילד
שלי"
לרגע נטה לבו להסכים, אך מיד התעשת.
"אסור, ממנוע" אמר אייל "הוא יהרוג אותך ואולי גם אותי"  
יוסרא בכתה
"תעזור לי בבקשה, אין מי יעזור לי"
אייל כיבה את האור הפנימי וירד נסער מהג'יפ. מספר דקות הלך אנה
ואנה, לא ידע מה לעשות, בתוכו ידע שאסור לו להתערב, אבל מצד
שני ריחם על הנערה והיה רוצה ללמד את הבעל הזקן לקח. לבסוף
הגיע להחלטה. הוא עלה לג'יפ ואמר:
"מה שמך?"
"יוסרא"
"אני אייל" הציג את עצמו.
"אה ייל, אה ייל" גלגלה את השם על לשונה, מתרגלת לצליל.
אייל חייך בתוכו.
"תקשיבי יוסרא, לכי לביתך, חזרי לבעלך אני לא יכל לעזור לך, זה
יגמר בדם"
הוא ראה כיצד פניה נופלות ועיניה שוקעות שוב. תקוותה נמוגה,
כתפיה שחו והיא הרכינה ראשה בעצב משלימה עם גורלה.
"יוסרא" אמר אייל ברוך "תראי, אני יעזור לך בדרך אחרת, אי אפשר
עכשיו, אבל אבוא לשדות המרעה ונראה מה נוכל לעשות"
"אתה לא יכל לעזור לי" אמרה בשקט "אף אחד בעולם לא יעזור לי,
רק אלוהים"