כמה טוב אני זוכר את אותם הרגעים שלי איתך, כשאנחנו מדברים על
שטויות, ואז מגיע השקט... אחריו - כבר אין ברירה. נשיקה.

וכמה הייתי אוהב את הרגעים האלו אתך, כשכל העולם מצטמק ליד כל
זה, ליד הנשיקה, על הספסל, ליד הים.

הספסל ההוא היה המקום שלנו. המקום של הנשיקות שלנו. של השתיקות
שלנו. של האהבה שלנו. של התשוקה.

היינו מגיעים אליו בכל דרך אפשרית, מתחילים לדבר, ושוב - אותו
סיפור. אותן שטויות. אותה מבוכה. אותה שתיקה. אבל לא אותה
נשיקה. הנשיקה שלך היתה יותר ויותר רכה בכל פעם. יותר ויותר
סוחפת. יותר מנשקת. זה לא שהפעם הקודמת הייתה פחות טובה, אבל
עם הנשיקה של עכשיו אי אפשר היה להתמודד. היא הייתה הכי טובה.
הכי רכה. הכי מנשקת. הכי אוהבת.

אני נזכר בפעם האחרונה שלנו שם, כשאני מביט בך ישר כשמגיעים
וליד הספסל שלנו יש נרות. אפשר לשמוע את הגלים מתנפצים על
החוף, למרות שיש מזח. אותם המזח לא מעניין, ואותם החוף לא
מפחיד. לא מפחיד אותם להתנפץ על החול. לא מפחיד אותם שכל מה
שנבנה, יהרס על החוף . אותנו גם לא. אנחנו יודעים שזה לא יכול
להיהרס. זה לא יכול להתנפץ. זה יכול להגמר, אבל בטוב, לא
בהתנפצות על מזח לא צפוי, אלא בשקט ולאט - על החול הרך של
החוף.  אנחנו מתיישבים על הספסל, ומביטים אחד בשניה - אנחנו
מבינים. זה נגמר. אנחנו כבר לא יכולים להיות יחד.זה חורץ
בינינו ולא מאפשר לאהבה שלנו להמשיך לפרוח. אבל אנחנו עדיין
מדברים שטויות, עדיין שותקים כשכבר אין מה לומר, עדיין
מתנשקים. כמה אהבתי את הנשיקות שלך. אחרי הנשיקה אנחנו מביטים
אחד בשני, וברור לשנינו שאנחנו אוהבים. אוהבים לתמיד. אבל לא
יכולים להמשיך. זה חרץ את גורלנו. אבל אנחנו לא בוכים, אפילו
לא עצובים. אנחנו יודעים שתבוא אהבה אחרת, ואיתה נקים משפחה,
נוליד ילדים, ונחיה אתה באושר. אבל הכי חשוב - אנחנו יודעים
שהספסל הזה - הספסל שליד הים - שלנו.

אני עומד כאן אחרי ארבע שנים, לא רחוק מהספסל שליד הים, הספסל
שלנו. אני מביט לעבר הספסל ורואה בו זוג מאושר שעובר בדיוק את
אותו תהליך - שטויות, דממה, מבוכה ונשיקה. הם מגיעים לכאן כל
יום וקורה אותו דבר.

הספסל מבחינתם - שלהם, אבל אני יודע דבר אחד - אחרי כל הזמן,
למרות שאנחנו כבר לא יחד, כבר לא מתנשקים, לא אוהבים, הספסל
הזה - שלנו. זה הספסל שמאחוריו עומד הדבר הכי יקר לי -
הזיכרון.
זה הספסל שהיה שלנו ותמיד יהיה שלנו.