חמש עשרה שנים שאני יושב וחושב, חושב על מחשבות, סיבות
ותוצאות.
חושב יותר מדי דברים על יותר מדי נושאים, מגיע ליותר מדי
מסקנות ויותר מדי לקחים.
אני חושב על יותר מדי יקומים אפשריים בהרבה מדי עולמות
אפשריים, חושב שאם אמשיך לחשוב על יותר מדי מחשבות אינסופיות
אגיע למעט מדי פתרונות בלתי נגמרים.
אני חושב על היקום וחושב על הקיום, חושב על אהבה וחושב על
אכזבה, חושב על ידידות וחושב גם על בדידות.
חמש עשרה שנים הם יותר מדי זמן בשביל לחשוב על דברים, בטח שעל
דברים שאפשר לחשוב עליהם יותר מדי.
אני חושב על עצמי וחושב על אחרים, חושב על הילדים, וחושב גם על
ההורים, חושב על הילדות וגם על הבגרות.
אבל תמיד בסוף אני מגיע להתחלה ואז מבין שלא התחלתי בכלל להגיע
לסוף, או שכן הגעתי ואני לא מבין זאת מכיוון שהגעתי להתחלה עוד
פעם.
אני תוהה תהיות, שואל שאלות, מסיק מסקנות ומגבש התגבשויות
מגובששות המסודרות אחת על גבי השניה כמו במין גביש קפוא. ואז
אני שובר את הגביש ומנפץ אותו לאלפי אלפים של חתיכות זעירות,
אני בוחן את החתיכות בעין חדה וקרה ונכנס לתוכן, לתוך אחת וכל
אחת מהן ושם אני רואה ומבין שמבפנים יש עוד אלפי גבישים קפואים
נוספים המתפצלים כל אחת בתוך עצמו לעוד כמה.
אני מבין שחמש עשרה שנים הם יותר מדי זמן לבזבז על ספירת
גבישים או חשיבת מחשבות, או על תהיית תהיות או על הסקת מסקנות
או על ספירת כבשים ארנבים ויונים.
אני חושב משמע אני קיים או ההפך, האומנם?
אני מנסה להבין את עצמי יותר טוב אבל בסוף מבין ש"עצמי" מבין
אותי יותר טוב ממני, והוא כנראה לא מוכל לגלות מה הוא יודע.
אז אני מניח שעד שאני אבין טוב יותר מה אני רוצה מעצמי אני
אמשיך לחשוב מחשבות ולתהות תהיות, ואולי בעוד 15 שנים תהיה לי
את התשובה.