אני הוא מר שתיקות מביכות. אני עומד מול המראה ומדבר רוב היום.
דווקא כשאני עומד מול בן אדם אני משתתק. אך לא זאת בלבד שאני
משתתק, די במבט נבוך אחד שלי בשביל להשתיק את העומד מולי.

את רוב חיי המוקדמים ביליתי במבוכה. יום אחד עליתי במעלית עם
איש דברן במיוחד והוא השתתק ברגע שראה אותי. הוא לחץ על קומה
שלוש אך משום מה הוא לא ירד כשהמעלית נעצרה והמשיך לעלות איתי
את כל הדרך לקומה הארבע עשרה בבניין. מה היה לי לחפש בקומה
הארבע עשרה בבניין כלל אינני זוכר. אך את האיש לא שכחתי. הוא
היה הראשון שהעריך את כשרוני זה לגרום לשתיקות מביכות.

רק כשיצאנו מהמעלית ופנינו זה לדרכו של זה הסתובב האיש וירה
לעבר גבי "אתה יכול לעשות הרבה כסף מזה". לא מתוך כוונה רעה,
ומכיוון שהייתי זקוק לכל אגורה באותה התקופה הצעירה של חיי,
הסתובבתי גם אני בחזרה.

הקריירה שלי התחילה באסיפות הבחירות לראשות העירונית. תפקידי
היה פשוט לעמוד בין הקהל, לתפוס את מבטו של הנואם ואז היתה
שוררת שתיקה מביכה. במסיבות עיתונאים התבקשתי לעשות כן לאחר
שנשאלה שאלה מכריעה. היו פוליטיקאים וסלבריטאים שניסו לברוח
מהמבט שלי אך ללא הועיל. בעזרת טכניקה מיוחדת שפיתחתי בעצמי
הצלחתי ללכוד את מבטם ולא לאפשר להם להסתכל ימינה או שמאלה.
לאחר מספר איומים על חיי החלטתי לנטוש את קריירת השתיקות
המביכות. היו כמה שתקנים שניסו לרשת את מקומי אך לאף אחד מהם
לא היתה הכריזמה שלי.

את הקרירה השניה שלי עשיתי בממלכת השתיקות המביכות: מידי ערב
הייתי יוצא לפאב, מאתר בחורה נאה ותופס את מבטה. אז היתה
משתררת שתיקה מביכה שבסופה הייתי מתקרב אליה וממשיך לשתוק עד
שהיא היתה פותחת בשיחה. שיחתנו לא היתה מתמשכת יותר מכמה שניות
עד שהשתררה לה עוד שתיקה מביכה שבסופה היה על הבחורה להחליט
האם היא מוצאת תירוץ ומתחמקת ממני או מוצאת תירוץ ולוקחת איתי
אתה למקום שהיא מתחמקת אליו. לא אומר שרוב הבנות היו לוקחות
אותי איתן אבל כולן כמעט גילו בי עניין וחלק לא קטן מהן אף
התחילו איתי מבלי בכלל לדעת שאני הייתי זה שהתחיל איתן.

כשהייתי שוכב עם בחורה זה היה די נחמד. אבל אחרי זה לא היינו
מדברים הרבה. בדרך כלל היא פשוט היתה שותקת ומחכה שאגיד משהו.
לא הייתי אומר שום דבר ומקסימום הייתי מהנהן בתגובה למשהו
שהיתה אומרת. בהתחלה הן היו אוהבות את השתיקות המביכות שלי,
אבל אחר כך נמאס להן מזה והן עזבו. היתה אחת שנשארה. היא היתה
דברנית יותר מכולם ואפילו אם הייתי רוצה להנהן בתגובה למה
שהיתה אומרת לא היה לי מתי. לא היו לה הפסקות בדיבור. הסתדרנו
יפה מאוד אני והיא. כשהייתי רוצה שתשתוק קצת הייתי פשוט מסתכל
עליה ואז היתה שוררת שתיקה מביכה. אחרי זה בדרך כלל היינו
מזדיינים.

היא היתה בחורה נורא נחמדה, אך כשהתבגרתי כבר לא יכולתי לשמוע
אותה מדברת. גם לא יכולתי להשתיק אותה בשתיקת מבוכה כי לא היה
לי כוח כל פעם להתחיל להזדיין כשכל מה שאני רוצה זה קצת שקט
(מגיע הגיל בו גבר אינו יכול להזדיין בכל עת שרוצה). אז
נפרדנו.

אמרתי לעצמי בלי לדבר שעכשיו יהיה לי קצת שקט. ישבתי בתוך הבית
הישן והסגור והשקט שלי. השתררה שתיקה מביכה. הרגשתי ממש לא
נעים עם עצמי ורציתי למצוא משהו לדבר עליו. משהו, כל דבר.
אפילו מזג האוויר בחוץ. אבל לא ידעתי מה מזג האוויר בחוץ.
החלטתי ללכת למראה. לפני שנים רבות הייתי עומד מול המראה
ומדבר. ודווקא כשהייתי עומד מול מישהו אחר הייתי משתתק. אז
קמתי ונעמדתי מול המראה. הישרתי מבט אל תוך העיניים של עצמי
ופתחתי את פי לומר מילה. אך שוב לא היה לי מה לומר. כל מה
שנשאר זה להסתכל על עצמי במראה ולשתוק שתיקה מביכה.