איזה מישהו יש לו רעיון. אבל לא סתם רעיון, רעיון גדול כזה, עם
תוכנית ושלבים והכל. הוא רוצה לממש את הרעיון. אז הוא הולך
לקיר השמאלי (אה, שכחתי להגיד את זה. הוא נמצא בחדר עם קירות.
כאילו ארבע קירות, בלי תקרה, רק מרפסת כזאת שיוצאת מהחלון).

טוב, אז הוא הולך לקיר השמאלי ומגרד את הראש. הוא מגרד חזק
חזק, ככה משפשף טוב טוב עד שנהיה לו אדום בקרקפת. אז הוא מוציא
את היד מראש. יש לו שאריות של קילופי עור מתחת לציפורניים. הוא
מקרב את היד לאף ומריח. אין לזה ריח מיוחד, לקליפות של הראש
שלו. הוא מתחיל להוציא את זה מהמתחת של הציפורניים. ככה ציפורן
אחת נכנסת פנימה, מוציאה ומנקה. אותו הדבר בצד השני. עד
שמתנקות לו הציפורניים.

אבל הוא לא עוצר שם - הוא ממשיך לקלף את כל הראש. הוא יושב
כשהוא עושה את זה כי כבר כואבות לו הרגליים מסתם ככה לעמוד.
בכלל, הוא שונא לעמוד סתם. זה גם כואב וגם חסר תועלת. אבל זה
לא קשור. הוא ממשיך לקלף ככה את הראש וממש נהיה לו אדום בכל
הקרקפת. לא רואים את זה כי יש לו שיער. אבל אם מישהו היה מזיז
קצת את השערות שלו ימינה ושמאלה הוא היה ממש רואה ראש אדום.

כשכבר לא נשאר לו מה לקלף, הוא מפסיק. גם ככה כבר נשבר לו. כל
הבגדים שלו והרצפה מלאים בקליפות של ראש. ואז מתחיל לרדת לו דם
מהמוח. לא הרבה, ככה בקטנה. הוא נוגע באצבעותיו בראש ואז מסתכל
עליהן והן מכוסות בדם. הוא חוזר לרעיון שלו - והוא מה זה לא
יודע איך לממש את זה. הוא מחליט אולי הוא יחשוב על עוד רעיון.

הוא קם והולך לפינה השמאלית של הקיר הימני בשביל זה. יש שם
חלון ונכנס אור. הוא נמצא בפינה כך שאין יותר מדי אור עליו. אז
הוא יושב וממשיך לחשוב. והוא חושב על עוד רעיון. גם כן רעיון
גדול כזה, עם תוכנית ושלבים והכל. אבל הפעם הוא מחליט שהוא לא
יגרד את הראש. הוא גם לא הולך לקיר השמאלי בשביל זה.

טוב הקיר השמאלי נפל גם ככה. איך שהוא קם הקיר נפל (ממקודם).
נו טוב, לא נורא. עדיין נשארו לו הקיר הקדמי והאחורי. מקסימום,
הוא יכול לחשוב באמצע. אבל איך לממש את הרעיון השני שלו הוא גם
לא ידע. הוא חשב וחשב ככה בלי לזוז מהמקום (ובלי לקלף את הראש
כי זה כבר ממש כאב לו בקרקפת העסק הזה), ופתאום נפלו לו שני
קירות. מזלו שהספיק לזוז כי אחת האבנים כמעט ונפלה לו על הרגל.
אחרת שרטה לו את הראש. זה האמת לא כזה כאב כשהוא נשרט בראש.
הוא בקושי הרגיש את זה.

הוא הגיע למסקנה שהוא לא יכול ככה להמשיך לחשוב. כל הבלגן הזה
רק פוגע בו. הוא לא היה טיפש. הוא הבין שיש משהו אחר שהוא צריך
לעשות. אז הוא לקח מטאטא. הוא התכוון לטאטא את כל האבק של
קליפות הראש החוצה. אך לפני זה הוא החליט להרכיב מחדש את
הקירות. יותר מדי שמש ורוח נכנסו לו לחדר ופיזרו את אבק קליפות
הראש בכל מקום עד שכבר לא יכל לנשום את זה.

הוא אפילו לא מצא דבק בשביל להדביק את הקירות בחזרה שלא יפלו.
זאת לא היתה משימה פשוטה בכלל, אבל אמרנו קודם שהוא היה איש
חכם, אז הוא חשב על רעיונות. מדי פעם נפלה איזו לבנה כשהוא חשב
אבל אלה לא היו רעיונות גדולים אז לא היתה סיבה לדאגה. לבסוף
הוא הצליח לבנות מחדש את החדר. אפילו האבק נעלם מעצמו. כנראה
עף החוצה דרך החלון. גם תקרה הוא בנה לעצמו, בשביל לא לראות את
השמש ולא להיסחף ברוח.

הוא התיישב, ככה מלא סיפוק. בכל זאת הוא בנה משהו לעצמו בכוח
מחשבתו. אמנם זה היה משהו שהוא בעצמו פירק, בכוח מחשבתו. אבל
גם זה היה משהו. הידיים והרגליים כאבו לו מהמאמץ. אבל הראש היה
בסדר גמור. מה שכן, הוא שם לב כשהשפיל מבטו אל הרצפה שנשארו שם
קליפות של ראש. הוא ניסה לחשוב קצת, אבל פחד שתיפול עוד איזו
לבנה אז הוא הפסיק לחשוב. במקום זה הוא חיפש ומצא יעה. הוא לא
התעצל וטאטא את הקליפות של הראש מכל פינה בחדר. הוא אסף את
הקליפות אל היעה והשליך דרך החלון. הוא ניקה גם מתחת
לציפורניים. ככה הוא נשאר סגור לו בחדרו הנקי. הוא נזהר שלא
להפיל את הלבנים ונשבע שלא לגרד יותר את הראש.