ולפעמים יש בי הצורך לצעוק,לבעוט ובייחוד לבכות,
אבל זה לא קורה, הדמעות אינן יוצאות! ושלא באחריותי, כי במידה
וזה היה באחריותי, הייתי בוודאי כבר בוכה.

ולפעמים, אין סיבה לבכות....
אבל הדמעות חונקות בין בית החזה לגרון, וזה קשה! מפני שזה לוקח
לי תשעים אחוזים מהאוויר שנכנס לתוכי,וכך מין הסתם מותיר לי אך
ורק עשרה אחוזים של אוויר אשר לא מספיק להיכנס, וכבר יוצא
ומותיר אותי ריקה לחלוטין, בלי רצון, מודעות, אהבה, שנאה.

ולפעמים,אני פוחדת ואני לא יודעת ממה....
מלהתאהב, מלחשוב מעבר ליכולתי,מלבצע בלי לחשוב כלל,מלא לראות
אותך המון זמן ומללכת ברחוב.

ולפעמים, אני איתך בלב ובראש ובכל הגוף....
ולפעמים, זה מעלה חיוך דל ומתוק על שפתיי...
ולפעמים, זה גורם לי הרצון לבכות לשנוא ולאוהב אותך יחד! וכמו
שגמד מתולתל היה אומר: "לא ניתן לאהוב ולשנוא, אפשר לאהוב
ולכעוס",
ואז,מתכנסות בתוכי דמויותי השונות, האויבות, המשתפיו"ת,
האוהבות, השונאות, היפות והמכוערות, ומגיעות לאותה מסקנה כמו
הפעם שקדמה  לזו, ולפעם שקדמה לזו שלפני זו.....
שלפעמים אתה, לפעמים איתך, לפעמים אצלך...
זה תמיד אצלי.