ריח הים הגיע אל נחירי וערפל את חושי, בעודי יושב על החול הקר,
מביט בגלים הבאים והולכים ומתנפצים על שובר-הגלים.
הבטתי על הירח, שהפך לאדום משום מה, ועננים אדומים כדם מסביבו
וחשבתי על מה שעומד לקרות. הירח האדום הדאיג אותי.

בהדרגה הלך הירח ונעלם. החושך החל לקחת את הפיקוד. נעמדתי,
ניערתי את בגדיי מהחול, והתקדמתי לעבר האופנוע הונדה שלי.
התיישבתי על האופנוע האדום-שחור שלי, והדלקתי את האורות.
הבטתי שוב על הירח. כעת, כבר נותר ממנו פס אדום דק. לאחר מעט
מאוד זמן הוא נעלם כליל.
התיישבתי ליד האופנוע, על החול, וחיכיתי למה שיבוא.

הגלים התנפצו על שובר הגלים, והשמיעו רחש קל. מאיים מה.
פתאום, בעודי מביט על האופק, קלטה עיניי, אי שם במרומים, פס
לבן, עף במהירות ונעלם.
הבטתי במהירות לשמיים. פס סילון קטן עבר בשמיים השחורים,
והשאיר אותי מוכה תדהמה.
עוד אחד אחריו. לאחר מספר שניות, עוד אחד! ועוד אחד!
הרגשתי שזה היום הכי יפה שהיה לי מאודי! הרגשתי את השמחה
מפעפעת בגופי, וקמתי. התיישבתי על האופנוע, לא גורע עין
מהשמיים, שמא אפסיד עוד מטאור אחד.
בדיוק שהתיישבתי על כסא האופנוע, הגיע עוד מטאור.
הפעם, היה זה אחד גדול. בוהק. יותר מכולם. לקח לו גם יותר זמן
לשהות באוויר. ידעתי - את זה אני בחיים לא שוכח! את המחזה הזה.
המטאור, שהשאיר אחריו סילון לבן. שנצץ בבהירות כל כך גבוהה!
הבטתי עליו, והרגשתי כאילו אני מביט בו לנצח!

המשכתי להביט בשמיים, בתקווה שיבוא עוד מטאור. אך לשווא.
הבטתי בשמיים, מחפש עוד שביל סילון קטן. מאום לא בא. מאום לא
נראה. רק שמיים שחורים, נטולי כל כוכבים. אפילו העננים לא
נראו!

מעניין אם גם היא ראתה את זה...

בעודי מביט על הגלים הבאים והולכים, תמונת פנייה עלתה בעיניי.
עינייה השחורות, שפתיה המלאות קמעה, צבע עורה השזוף, צווארה
החום, שמסתתר תמיד מאחורי צווארון הגולף שלה. שערה השחור,
החלק, שגולש על כתפייה...

לפתע, כמו מאליהן, נעצמו עיניי. במוחי עוד נשארה תמונת פנייה
המחייכות.