כל החיים היא חיכתה רק לדבר אחד, ובדיוק כשזה קרה- כשכבר היה
בה האומץ, החיים רצו אחרת. סיפורה של מזל דרך מחשבותיה. סיפור
של החמצה או של תקווה? אתם תחליטו

"והקופצת הבאה", קורא הקריין וקול הבס שלו מהדהד בעמק הענק,
"מזל ברוכיאן".
היא עושה עוד צעד אחד קדימה ומרגישה את גופה מתהפך ונעטף ברוח
הקרה, כל המחשבות נוזלות דרך האוזניים למטה והיא מרשה לעצמה
לשחרר צווחה - צווחה שהייתה כלואה בפנים זמן רב וכאילו חיכתה
לרגע המיוחד הזה. הנוף המדהים עובר מהר מדי מול עיניה היפות.
אומרים שבנג'י זה שיכרון חושים אבל עכשיו היא אינה חשה דבר
מלבד רגליה הקשורות ורק מעטפת גופה עוצרת את איבריה הפנימיים
מלהיזרק החוצה למים שמתחת. תוך שניות - וקול הקריין עדיין
מהדהד בחלל הפתוח ובאוזניה - כל מה שהיא מצליחה לראות הם רק
המים הצלולים שמחתחתיה, עוד שבריר שנייה וראשה ייטבל בהם
והחוויה תגיע לקיצה.
הראש נטבל במים - גל אדיר של קור מעביר בה צמרמורת מהשער ומטה,
כל החולצה רטובה. כל החולצה רטובה מזיעה קרה, היא קמה לפתע
מהחלום.
אוי, המעבר הזה פוצע אותה כמו נפילה מכל המדרגות, בסופה היא
מרגישה כמו שק עור של עצמות שבורות.
מתגלגלת מהמיטה לעוד יום. מאז שיצאה לפנסיה לפני שנתיים הימים
שלה די דומים זה לזה. למרות השינויים שהתרחשו מסביבה - הילדים
שהתחתנו והקימו משפחות, הנכדים הקטנים שרצים בין הרגליים פעם
בשבוע, משפחתה הקרובה שעברה דירה לערים הגדולות והרחוקות ממנה,
היעלמותן ההדרגתית של חברותיה מהעבודה ואפילו מחלתו הקשה של
סימנטוב בעלה - לא הצליחו לשנות את הזרימה הקבועה של חייה,
כאילו גם לה, ממש כמו למים של הספונג'ה, יש חור ניקוז ידוע
מראש שאליו היא צריכה להגיע.
היא ניגשת לארון ושולפת מתוכו חולצה מערימת החולצות הישנות
והמהוהות של דודי בנה הגדול - היא מרבה ללבוש אותן כיוון שהן
גדולות עליה עד שהיא מחשיבה אותן ככותונת ובימים אלה של תחילת
האביב החמים זהו יתרון גדול.
היא מחליפה חולצה וצועדת באיטיות, ללא מקצב פנימי, לעבר
המקלחת. כבר מזמן לא הפקירה את גופה העירום למגעם של מים
וסבון. מאז שאין לה עבודה לצאת אליה זה הפך למותרות עבורה, אבל
גם היום אין בכוונתה להתפנק - אנחנו כבר מתקרבים לפסח והבית
רחוק מלהיות נקי ומוכן לחג. היא מסתפקת בשטיפת פנים ובסירוק
השיער הקצר וחסר החן והולכת להרתיח מים לה ולסימנטוב שממש
בקרוב יתעורר.
כשהיא עומדת ליד הקומקום והמים מתחילים לבעבע היא מרשה לעצמה
להרהר שוב בחלום וחושבת שאם היה לה עם מי, היא הייתה הולכת
למפענחת חלומות - היא אוהבת כאלו עוסקים בנסתר. היא נזכרת
בביקור שהיה לה עם ויויאן אצל מגדת עתידות, לפני כמה שנים
טובות, שאמרה לה "את מזל, כשמך כן את. העתיד שלך ממש סוגה
בשושנים, הילדים יעלו על דרך המלך, תהיה לך משפחה ברוכת ילדים
שיקיפו אותך גם בזקנתך ו... את סוף סוף תתגרשי ממנו - מהגבר
הזה שעושה לך המון שחור בנשמה, את תתחילי לחיות בזכות עצמך,
ממה שעשית בעשר אצבעותייך." מזל זוכרת את הביקור הזה בפרטי
פרטים ואיך שבדרך חזרה משם אמרה לה ויויאן "נו, את רואה, יש
עתיד טוב, יש בשביל מה לעבוד - אני מחכה שנצא כבר לפנסיה ונחיה
כמו מלכות בלי הטובות שלהם אחרי שעבדנו שנים כמו חמורות".
וזוכרת גם את ההרגשה שהייתה לה שדימתה את מגדת העתידות לשרברב
חכם שפתח לה את הסתימה בנשמה ונפתח לו צינור האוורור לנשמה
החנוקה שלה. שריקת הקומקום הרותח והמצפצף מחזירה אותה שוב
למציאות שבה היא אפילו לא מצליחה למצוא בתוכה חיוך מריר כשהיא
נזכרת בביקור ההוא. אפילו לא שביב של תקווה כשעכשיו היא הולכת
להעיר את סימנטוב, שלא רק שלא התגרשה ממנו אלא שהוא שותה בקש
את כל כספה, שקל אחרי שקל, לדאוג לבריאותו.
חודשיים לפני שיצאה לפנסיה קרה המקרה - היא ישבה כמו בכל יום
בלשכה הקטנה שלה בביטוח לאומי, מולה עברו כל הסיפורים קורעי
הלב, החולים, הנכים, הנזקקים שבהם הייתה מוקפת דרך קבע והייתה
מורגלת במעשיותיהם, הפכו בשנייה אחת לחסרי צבע, ריח וקול, כמו
הוציא מישהו את הבטריות מהעולם שלה. בשנייה אחת שבה צלצל
הטלפון ועל הקו הייתה אתי בתה הקטנה שאמרה לה "אמא, אבא לא
בבית, הוא נעלם לי". עד אותו רגע הייתה בטוחה שזהו - בעוד
חודשיים היא שמה לזה סוף ומתגרשת ממנו, היא מתחילה לחיות
בשבילה ובשביל הילדים. מכולם היא שיתפה בהחלטתה רק את אתי והיא
הייתה מאוד תומכת, וכשחזרה שוב על המנטרה הקבועה שלה בנושא,
מזל הצליחה לשמוע הפעם משהו אחר "אמא, תפסיקי כבר לסבול
מיוזמתך, כל השנים את עוזרת לכל העולם סביבך וכולם כבר מכירים
את טוב לבה של גב' ברוכיאן, ורק לעצמך את לא עוזרת אמא". עד
היום היא לא יודעת איך קלטה בשניות את גודל הסיוט שעומד לבוא
עליהם כשנאמרו לה המילים האלה "אבא נעלם", אולי זה היה בגלל
שהתרכזה חזק חזק בסרט שנע מול עיניה באופן לא רצוני ובו קטעים
והבזקים מהשבועות האחרונים - הנה הוא נופל באמצע צפייה
בטלוויזיה, הנה הוא לא נרדם, הנה שלוש ארוחות צהריים, הנה
החיפוש המטורף שלו אחרי הכסף האבוד והסרט הזה לא נגמר.
פתאום הכל התחבר לה והיא הרגישה שכל מה שהיא רוצה זה שמישהו
ישים לב ורק ייתן לה חיבוק, היא נזקקה רק למבט מרפרף-מלטף אחד.
אומרים שמעשים טובים קונים מקום בגן עדן, והיא הרגישה שהרוויחה
את מקומה - כל בלטה מהמקום הזה - ביושר ובעבודה קשה, אבל עכשיו
רק רצתה שהזמן שנשאר לה כאן למטה לא יהפוך לגיהינום.
כל השנים אחרי שנולדו הילדים היא לא הייתה מאושרת, לא
כשסימנטוב היה בבית ולא כשבגד בה עם כל העובדות במשרדו במס
הכנסה. היא הרגישה כל הימים שעם כל הכוח והעוצמה שיש לה בחיים
של אחרים - בחיים של עצמה אין לה מקום, יכולת או צבע. רק
הריטואל הזה של ארוחות שישי - ההצגה שהכל בסדר - גרמו לה מדי
שבוע להפוך מהבלון הריק וחסר הצורה לבלון נפוח וגאה; היא ידעה
שאת האוכל שלה אף אחד לא יכול להכין, בזה היא עוד נחוצה להם,
ולו, בלתי ניתנת להחלפה. גם אם כל השבוע הרגישה מושפלת וחסרת
ערך, תמיד הגיעה ארוחת השישי כדי להחזיר לה מעט מהזוהר של
אמהות ונשים. הייתה רק עוד הזדמנות אחת שגרמה לה להרגיש מלאה
יותר מאוחות שישי - החגים - שאז הייתה רואה את הוריה ואת אחיה
והייתה משתדלת להתנפח מספיק שגם הם יהיו גאים בה. שבוע לפני כל
חג התחיל הנוזל המיוחד והמחיה הזה לזרום בדמה - כשהיא הסתפרה,
צבעה את שערה, קנתה בגדים חדשים ומתנות לכולם. היא אהבה את
ההרגשה על שולחן החג על אף שהיה בה מתח בין האווירה הטובה ובין
הצורך של כולם להשפריץ את הישגיהם לכל עבר. מחשבותיה נדדו
רחוק, רחוק מדי.
סימנטוב קורא לה מהמיטה, היא מדדה אליו עם הקפה השחור החזק
שלו, הוא מתלבש והולך עם השכן לקופת חולים ומשאיר אותה עם בית
מלא מחשבות ולכלוך. כל שבוע אותו ניקיון יסודי ותמיד יש בבית
סירחון של הזנחה. בכל פעם שסימנטוב יוצא מהבית היא חושבת שאולי
הוא ייעלם כמו אז ויחזור אחרי יומיים - או לא יחזור בכלל - אז
הם חיפשו אותו ועשו טררם שלם במשטרה ואחרי שחזר ואובחן סופית
כחולה אלצהיימר כולם קרסו עליה והיא השתדלה להתנפח כמו הבלון
הגאה של יום שישי או ערב חג אבל לא הצליחה כי גם בעבודה לא עשו
לה מסיבת פרישה יפה ולא היה לה מאיפה לקחת כוחות. הפעם היא
חושבת, הם לא יחפשו אותו. כמה אנרגיה נדרשה לה כדי להחזיר את
כולם לתלם אחרי הבשורה ועדיין לא מצאה את האנרגיות עבור עצמה.
ריח הסבון המוכר באפה והיא מזיזה את ספות הסלון בעצבנות ומושכת
את המים בתנועות זריזות. המגב נתקע בין רגלי הספה הקטנה ולפתע
יוצאת משיווי משקל ומחליקה על הרצפה בכל עוצמת עצביה. היא
שומעת יבבת כאב ומבינה אחרי שניות שמפיה היא השתחררה ואין מי
שיבוא. היא מרגישה בפה טעם של דם שמתחיל להכתים את הרצפה, זרם
דמעותיה החמים מטפטף למים של הרצפה ויחד נוצרת שם שלולית של
עלבון ועליבות. היא שוכבת מרוסקת וכואבת על הרצפה, אין לה כוח
או סיבה לקום, כל מה שעיניה מצליחות לקלוט מנקודת מבטה הוא הפח
שליד המחשב ובלי שרצתה נתקעו עיניה על הנייר המקומט בפח האשפה,
מילים מילים מקומטות, מרבה רגליים של מילים, שיירה שאין לה
סוף. פתאום משום מקום צצו לה כל הרגעים המוחמצים - הכבושים -
כמו הירקות הכבושים בצנצנות שקופות שאמה הייתה עושה ומעמידה
לנוי במטבח וכמה שניסתה לא הצליחה ללמד את מזל את סוד הכנתם.
כל ה"כמעטים". הנייר הזה פתאום סימל את כל האכזבות שהיו לה
מעצמה, כל הניירות המקומטים שמילאו אותה עד שהפכה לחצי סל
מחזור מהלך. בכל פעם שחשבה שמגיע הרגע - שעכשיו נפרץ המחסום
הזה והופ - נייר מקומט בפח ליד המחשב. בכל פעם שהגיע מישהו או
משהו שפיתה אותה להתחיל מחדש ואז להפסיק מחדש כמו פזמון חוזר,
כמו צליל של עוד נייר מצטרף לחבריו המובסים. הסתכלה בו וניסתה
לשחזר - משפטים יפים, התחלה של סיפורים, התחלות של שירים,
התחלות של קשרים. איפה הם התחילו, מתי הם נעלמו, מה מהם נשאר
אצלי.
הסתכלה בדף והחליטה - מספיק לבטל, לפחד, יש גבול ל"כמעט" ול"זה
יגיע מתישהו", עכשיו אני אתאמץ לפתוח את כל הניירות המקומטים
בפנים ולראות מה יכול היה לצאת מהם אם רק הייתי צועדת צעד אחד
קדימה, צעד אחד של אומץ, כמו בקפיצת הבנג'י, צעד אחד של
ביטחון. פתאום שמעתי בתוכי צליל כמו במכונות משחק בקזינו -
שנכנס מטבע אחד ויוצאים אלפים - זרימה של מטבעות פנימיים, כמו
סכר שנפרץ - שהילד מהסיפור המפורסם הוציא ממנו את האצבע סוף
סוף - איזה מזל.