כולנו היינו בהלוויה של שלומי. אני לא אשקר - אפילו המשפחה שלו
שהייתה שם, אף אחד, אפילו לא אמא שלו (אבא שלו כבר מת מזמן),
פשוט אף אחד לא בכה.
האמת שעכשיו כשאני חושב על זה אני מצטער שלא בכיתי בכוח. זה
מקובל אני חושב. אני לא יודע אם הייתי החבר הכי טוב של שלומי,
אבל הרגשתי ככה לפעמים. לפעמים נדמה לך שבן-אדם פונה דווקא
אלייך כל הזמן, ואתה האחד והיחיד ששומע ממנו את כל הסודות,
רכילויות, סיפורים וזיבולי שכל בעיקר (לפחות ככה שלומי היה).
אבל לאור מספר האנשים (ויחסית לקיבוץ הגיעו לא מעט) בהלוויה
חשבתי על הדבר עוד פעם. אבל כל הזמן, למרות שניסיתי לומר לעצמי
שוב ושוב שזה לא נכון, הרגשתי כאילו נועצים בי מבטים, מצפים
שאני אפול על הארון בבכי ואצעק "אל תורידו אותו!! שלומי!!
למה?!"...
לא הרגשתי צורך לעשות את זה כשראיתי שאף אחד לא בוכה, ואני לא
יכול להאשים אף אחד - שלומי מת בצורה הכי ביזארית שיש, יש
שיאמרו אף טיפשית לחלוטין. זה כמו שיום אחד אתה תעמוד במטבח
ו...תרדד בצק או משהו כמו בסרט אמריקאי משובח, ואז - דפיקה
בדלת. אתה תנקה את ידיך מקמח ותיגש לדלת, תסובב את הידית ותפתח
לקבל את האורחים. בפתח יעמדו שני אנשים עם משקפי שמש וחליפות
עסקים שחורות לפי מיטב מסורת ה-FBI, אחד מהם חייב להיות שחור.
"עודד ויס?" אחד מהם ישאל בזמן שהוא בוחן מחברת גדולה שנתונה
בידו (אני באופן אישי תמיד בטוח שכל מה שכתוב שם במחברת זה השם
שלך באותיות בגודל של טריפ שמקבלים מחצי ליטר LSD מזוקק).
"כן..." אתה (או אני, במקרה הזה) תענה בהססנות בזמן שאתה מרים
גבה גבוהה באוויר ככה שהפוני נסוג לאחור מרוב פחד. "אני
דיטקטיב הארלי סמיתסון" יגיד האיש הלבוש בהידור מה בזמן שהוא
מתהדר בתג משטרתי של ה-FBI שהוא דוחף אל פרצופך שמתעקם לעומת
התנועה הגסה של ידו. וזה הרגע בו הוא אומר לך את המשפט המזעזע,
אך הביזארי - "צר לנו לבשר לך, אך לפני חצי שעה חברך הטוב
שלומי זיסמן נמצא מת בדירתו. הוא נחנק מחתיכה גדולה של תפוח
שעווה אדום, בשרני, ואמיתי למראה. עבודת אמנות ממש, באמת!".
אתם רוצים לומר לי שאתם באמת יכולים לדמיין את זה ככה? לכו
תספרו למישהו אחר את הבולשיט הזה. אני לא רידדתי כלום, למעשה
בדיוק נסעתי על אופניים מסביב לקיבוץ כשעל הדרך פגשתי את מנחם
"ווישר" גרבר מהמוסך והוא אמר לי שמשהו קרה לשלומי. כשהגעתי
לבית של שלומי כבר יכולתי לשמוע את האמבולנס מתרחק. כששאלתי את
האחות הראשית של הקיבוץ, עפרה (תמיד יש להן שמות כאלה - טלי,
עדי, ליאת, עפרה...קבוע אני אומר לכם) היא סיפרה לי בדיוק מה
קרה. הרגשתי את הסכר של הצחוק במוח שלי נפרץ ואיך זרם קולח של
אנדורפינים בעוצמה של רובה ציד מלפני 40 שנה מתפזר לי בין
התאים האפורים. אבל עצרתי את עצמי. ידעתי שאני אמור להיות
מדוכא. אבל איך? איך אני אמור להתעצב כשהרגע אמרו לי דבר כל-כך
מגוחך כמו "שלומי נחנק מתפוח שעווה שקיבל מתנה ליום הולדת
36"?
אז הנה אני בהלוויה מנסה להדחיק זיכרונות שהיו גורמים לי לשכב
על הרצפה ולעקור את שערותיי מהשורש מרוב צחוק. וזה מה שהייתי
עושה אם זה לא היה מעמד כל-כך...מדכא. אז במקום לשפוך את
המעיים החוצה בהתפרצות בלתי צפויה של גיחוך, ניסיתי שוב להיזכר
איך כל זה התחיל. למה שלומי היה חייב לסיים את חייו בצורה
כל-כך....משעשעת, אפשר לומר...

שלומי היה אדם חכם, אבל בלי השכלה. רגע הוא יכול היה לפרוש
בפניך תיאוריה שלמה על משמעות החיים דרך טיפות עיניים שהוא הגה
בעצמו, ורגע הוא יכול היה להתפלא כשגילית לו שפלאפל לא ממש
עשוי מבשר.
אבל היה דבר אחר שהיה מזוהה עם שלומי. מאז הילדות שלו בקיבוץ
היה דבר שכולם ידעו לגביו - שלומי אהב תפוחים, אבל תפוחים מאוד
מסוימים. הוא אהב אותם בלי פגם אחד לרפואה.
מי מאיתנו לא מכיר את האנשים שהולכים לקערה של תפוחים, תופסים
תפוח שלכל עין בלתי מזוינת של רובוקופ יראה פיסה מגן העדן
האסור, אך הם סורקים אותו בעזרת טכנולוגיית צפייה שמתאימה בערך
לעוד מאתיים שנה מעכשיו ומצליחים למצוא נקודה רכה, או פצע חום
כזה על הקליפה. שלומי היה בדיוק כזה. כשבארוחות של חברת
הנעורים הוא אמר שהוא הולך להביא לו תפוח ושאל אם עוד מישהו
רוצה משהו, כולם הנידו לשלילה. בחיי, אפילו אם היית על סף
התייבשות והיית צריך כוס מים, זה לא היה עוזר לבקש. שלומי
לפעמים היה עומד ליד התפוחים שעה, לפעמים בלי למצוא אפילו תפוח
אחד טוב לרפואה.
פעם ישבנו בחופש הגדול, זה היה בתקופת התיכון. אני עם כוס קפה
טורקי והוא עם "נובלס" מסריחה. אלה היו הרגעים ששלומי בדרך כלל
ניצל כדי לפרוס בפנינו עוד תיאוריות, בעיקר בפניי (כמו שכבר
טרחתי להסביר קודם).
הפעם הקדמתי אותו בשאלה: "שלומי..." שאלתי "אתה חייב להסביר לי
פעם אחת ולתמיד...מה הקטע שלך עם תפוחים?".
שלומי נאנח. הוא לא תכנן שהיום הזה יגיע מוקדם כל-כך. הוא
קיווה שיאמר את זה לאשתו, או לבנו, או לנכדו. לפחות לא כל-כך
מוקדם, אולי הוא היה צריך לתת לזה להתבשל עוד קצת. אבל בכל זאת
הוא לא בלע את הלשון והסביר לי הכל.
שלומי הסביר לי שתפוח מושלם הוא כמו בן אדם מושלם בעצם. כולם
אומרים שאין באמת אחד כזה, ושלחפש זה מיותר כי בכל אחד יש פגם,
אפילו אם בתחילה זה לא נראה לעין. תמיד יש את היפים והמבריקים
כלפי חוץ אבל הרקובים בפנים, או את המכוערים והמחוספסים כלפי
חוץ ומתוקים מבפנים. אבל שלומי חלק על כולם. הוא טען שלפי
התיאוריה שלו, לפחות תפוח (כמו בן אדם) אחד כזה חייב להיות
איפה שהוא בעולם הרחב, וברגע שתמצא אותו, תגיע לשלמות. ואז
שלומי נדר בפניי נדר - הוא ימצא את התפוח הזה, הו כן. הוא יחפש
בכל קצוות תבל רק כדי למצוא אותו.
מי שהכיר את שלומי ידע שהוא אדם רציני. הוא באמת היה איש של
מעשים, לא של מילים, דבר קצת לא צפוי מאדם שרק מזיין כל הזמן
את השכל. ביסודי, לדוגמא, עשו לנו הרצאה על עישון בבית הספר.
שני ההורים של שלומי (אבא שלו עוד חי אז) עישנו. אחרי ההרצאה
הוא הבטיח לכל הכתה שהוא יגרום להורים שלו להפסיק לעשן. אף אחד
לא האמין שהוא יצליח. ההורים של שלומי ניהלו באותו זמן מאבק עם
המזכירות לגבי עישון בתוך חדר האוכל, כמובן בצד של המעשנים
הכבדים. את שלומי זה רק דרבן. הוא הלך לכל-בו וקנה שני פקטים
של "נובלס", אמר שזה בשביל ההורים.
הוא הלך לפינת-חי הישנה מצויד במשהו כמו ארבעים קופסאות
גפרורים שהוא גנב יום לפני זה מהמחסן הטכני, התחבא באיזה פחון
ועישון שני פקטים שלמים של "נובלס" בשרשרת. הוא סיפר לנו מה
קרה חודש אחרי זה, כשסוף סוף הוא היה במצב לחזור לבית הספר.
הוא אכל צנצנת שלמה של סוכריות מנטה כדי להפיג את הריח וחזר
הביתה במצב נורא, עם סחרחורת ושיעול שגרם לו להישמע כמו "גו'ן
דיר" עם מנוע דפוק. אחרי כמה דקות בבית הוא התמוטט והובהל לבית
החולים באותו אמבולנס שיוביל אותו לשם 25 שנה מאותו רגע.
הרופא איבחן את המקרה של שלומי כשאיפת עשן חמורה ביותר. שלומי
סיפר שהרופא גם שאל אם הייתה לאחרונה שריפה בבית. וההמשך,
בעצם, כבר די ברור:
שלומי שכב בהתאוששות בבית חודש שלם, ההורים שלו חשבו שהכל
באשמתם והפסיקו לעשן לחלוטין (זה לא עזר לאבא שלו, שמת חמש
שנים מאוחר יותר מסרטן הריאות), והוא התמכר לסיגריות.
הקרבה הרואית? טמטום מוחלט? תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל
כולם, כולם ידעו ונוכחו לדעת ששלומי יודע לעמוד בהבטחות שלו.
הוא אולי היה ילד שמבחינה של ידע כללי בסיסי היה חבר
מרכז-ליכוד, אבל התחכום שלו השתווה לזה של מהנדס חלל בנאס"א.
הוא תמיד אמר, שוב ושוב, שאיינשטיין (הוא גם היה מזכיר מראש
שלא מדובר באריק) בעצמו אף פעם לא סיים תיכון. אין מה לעשות,
זה היה נימוק משכנע...

אחרי הצבא שלומי לא בזבז זמן וישר נסע עם כל מה שיש לו לטיול
באירופה, בעקבות התפוח. הוא טייל שם במשך שנה שלמה. זה לא
הפתיע אותי האמת. שלומי אמנם בזבז את כל הכסף שרק השיג מכל
החברים ובני המשפחה בטיול הזה, אבל ידעתי שהוא איש של מעשים
ולא רק מילים. הוא שלח לי גלויות מכל מקום שהוא היה - רוסיה,
פולין, גרמניה, צרפת, אנגליה, אירלנד, לוקסמבורג, ליכטנשטיין,
איטליה, ספרד, הולנד, צ'כיה...לא בדקתי, אבל אני יכול לומר
שבאופן כללי אין נקודה באירופה שהוא לא עבר בשנה הזאת.
הוא סיים את הטיול בשוויץ, באחת העיירות הציוריות והפסטורליות
עם השלג לרגלי האלפים שרואים על חפיסות שוקולד. הוא השתכן שם
בבית של איזו אחת שהתאהבה במראה הישראלי שלו. הוא סיפר לי הכל
כשהוא חזר. כן כן, למתעניינים - הוא דפק אותה. הוא הביא לי
תמונה שלהם יחד, באמת אחת השוות. שוויצרית, מה יש?
אבל הסקס הטוב לא ממש הייתה הסיבה המרכזית שהוא נשאר בחווה
הזאת כל-כך הרבה זמן. בהתחלה הוא פשוט חיפש מקום טוב להעביר בו
את הזמן, ולמזלו הוא נפל בדיוק על האישה הסקסית הנכונה. אבל מה
שעוד היה בין השאר בחווה שלה היה מטע גדול של תפוחים. אלה היו
תפוחים גדולים ואדומים, מבריקים כאלה, שגדלו בצורה אורגנית בלי
שום ריסוס שנותן לתפוח טעם של קוטל חרקים K-300.
אז יום אחד בבוקר חורפי, אך יפה ובהיר, שלומי יצא למטע והתיישב
בשלג הרך לצד עץ תפוח מלא פרי וכתב בדיוק גלויה בשבילי שהוא
קנה אתמול במכולת בעיירה קטנה מצבעי הפסטל, כשלפתע נחת לידו
בשלג הרך תפוח גדול ויפה, אדום, מבריק, ובהחלט שווה בדיקה.
רבע שעה הוא ישב ובדק את התפוח מכל צד וצד, עד שהוא נוכח לדעת
שהנה הוא מצא אותו  - התפוח היה מושלם מכל בחינה, לפחות כלפי
חוץ. כל מה שנשאר הוא...לטעום.
כששלומי סיפר לי על זה הוא התחיל ללהג מונולוג שלם על הטעם
העדני של התפוח, אבל אני אחסוך מכם את הפרטים המיותרים. אני רק
אגיד שמיד אחרי שהוא סיים את התפוח הוא נכנס, לבית, נישק את
השוויצרית נשיקה צרפתית ודפק אותה כל-כך חזק עד שהיא לא יכולה
הייתה יותר לעמוד. יום אחרי זה הוא ארז את הכל וטס חזרה לארץ,
הבן-זונה הערמומי הזה.

שלומי חזר לקיבוץ כבר כמעט בן 24. הוא החליט לא ללכת ללמוד,
אלא להתרכז בדבר שאהב יותר מכל - לזיין את המוח. שלומי במשך
חצי שנה היה מתעורר כל יום בבוקר, הולך לעבוד בפרדס במשך תשע
שעות לפחות, חוזר הביתה, מתקלח, תופס שנ"צ טובה ואז בשעות
אחה"צ המאוחרות - דפיקה על הדלת. שלומי בא לזיין את המוח.
אם הייתי יודע שלשלומי נשארו רק עוד 12 שנים לחיות אני בטוח
שלא הייתי אומר לו אז שהשכל שלי כבר בהריון מרוב שהוא מזיין
אותו, אבל אי אפשר להאשים אותי שאני לא איזה פסיכי שתולה חמסות
ופנטגרמים שרואים רק בדגל של מרוקו על הקיר ומעמיד פנים שחפיסת
קלפים עם כמה ציורי זימה יכולה לקבוע אם אני אי פעם אהיה מנהל
עשיר של אתר פורנו מצליח.
אז אמרתי לו. ידעתי באותו רגע שאמרתי את זה שאני עלול להתחרט
על זה כל חיי מאותו רגע והלאה, אז לא איבדתי את העשתונות כמו
חייל במוצב בלבנון, אלא הוספתי ואמרתי לו שבמקום לדבר, הוא
יכול לתעל את כל הפילוסופיה הבלתי-הגיונית שלו לכתב. שלומי
הנהן בהסכמה. לא ידעתי אם עשיתי טעות או שפתחתי דף חדש בחייו
של שלומי. מאוחר יותר, בדיעבד, התברר שפחות או יותר - שניהם.
הוא התחיל לכתוב. הוא נאבק במזכירות כשהפסיק ללכת לעבוד בפרדס
והבטיח שהעבודה שלו בכתיבה תניב פירות (משחק מילים משעשע הא?).
הוא המשיך במאבק הזה שש שנים, עד שסוף סוף סיים לכתוב סדרה של
שלושה ספרים עבי-כרס יותר מאמריקאי ממוצע שמסבירים בדיוק את כל
התיאוריה שלו - "חטא התפוח 1 2 ו-3". לפעמים אני תוהה אם השם
באמת היה קשור למה שכתוב בספרים (למרות שויתרתי על לקרוא אותם
לעומק), אבל לאף אחד זה לא היה חשוב כשהם נכנסו למקום הרביעי
במצעדי המכירות הארציים. רוב הרווחים הלכו לקיבוץ, אבל לשלומי
זה לא היה אכפת. תכונה טובה בו הייתה שהוא ראה בכסף דבר נזיל,
שאפשר להשיג בכל מקום ולכן לא צריך לדאוג לגביו יותר מידי.
תוך שנה תירגמו את הסדרת ספרים לשבע שפות והמכירות היו נאות.
בגיל 31 שלומי היה אדם מאושר, עם חיים יפים ומעריצים בארץ
ובעולם. הוא היה מזמין אותי אליו הביתה לקפה ולפתיחת מכתבי
מעריצים יחד איתו, לא יודע אם כדי להשוויץ או באמת כי הוא היה
צריך עזרה עם הערימות האלה, שאפילו הערמות פסולת שנשפכו לקישון
לא משתוות להן בגודלן.
ב-1 באפריל שלומי היה בן 32. החלטנו למתוח אותו כשזייפנו מכתב
מהעמותה או שזה לא יהיה שנותנת את פרס נובל. במכתב (שעוצב
בהחלט יפה ובמקצועיות, חוץ מהעובדה שלמען ההומור הטוב רשמנו
"פרס נובלס") היה כתוב ששלומי מועמד לפרס נובל לספרות. שלומי
כמובן האמין, אבל רעות לא יכולה הייתה להתאפק וגילתה לו במסיבת
הפתעה שערכנו בשבילו שהפלנו אותו בפח. שלומי צחקק, אבל לקח את
זה כאתגר, מסתבר. תוך כמעט ארבע שנים הוא הוציא ספר נוסף, חצי
אוטוביוגרפי, שבעצם אמור לגרום לנו להסתכל על החיים בתור תפוח.
כמה ביזארי שזה נשמע, לספר היו כמה נקודות מאוד מעניינות, כאלה
שאפילו אני לא הכרתי, צדדים בשלומי שלא גיליתי עדיין. במשך
ארבע השנים האלה לא ראינו כמעט את שלומי. דיברתי איתו הרבה
בטלפון, אבל הוא נמנע מלצאת מהבית או להזמין אותנו אליו. הוא
באמת האמין ביכולת שלו לכתוב פיסת אומנות שתשתווה ליכולת של
עגנון.
ב-20 במרץ הספר של שלומי יצא. הוא נכנס ישר לראש טבלת המכירות,
ואפילו עשו לו אחת מהפרסומות המפגרות האלה ברדיו. שלומי חזר אל
חיק החברה בן אדם שלם. יום אחד כשישבנו על הבטון מחוץ לחדר
האוכל הוא אמר לי שהוא השלים את כל המטרות שלו בחיים. התפוח
שלו מושלם. 14 יום אחרי שיצא הספר שלו, יומיים אחרי יום ההולדת
שלו, ב-3 באפריל שלומי מת בבית החולים מחסימה של דרכי הנשימה
על ידי חתיכה גדולה מתפוח שעווה. מישהו חשב שזה יהיה משעשע
לשלוח לשלומי חבילה שבתוכה קופסת זכוכית מלאה בקרח עם תפוח
שעווה. זה הופיע בספר האחרון של שלומי (שהיה חצי אוטוביוגרפי,
כבר הזכרתי?), "מטע החיים", אז היה את הסיפור בשוויץ כמובן
(וכן, הוא הכניס את העובדה שהוא דפק את השוויצרית). זה מגוחך
נכון, אבל לפעמים החיים מזמנים לך מצבים שאתה לא יודע איך
להתמודד איתם. שלומי הכניס את הקטע הזה לספר שלו דווקא, משהו
עם תולעים בקירבת הגרעינים, אבל לא התעמקתי בזה, זה היה פשוט
חולני.
הריאות של שלומי היו חלשות (גם שלכם יהיו אם תעשנו בגיל 11 שני
פקטים של "נובלס" בשרשרת) ולא היה להן מספיק כוח לפלוט את
התפוח החוצה. שלומי מת כי לא הגיע לו חמצן למוח, מוח שרבים
חשבו שיום אחד דווקא יציל את חייו.

אז הנה אני עומד כאן, בהלוויה של שלומי. אני חושב שבהיתי
באוויר כשביקשו שאני אבוא לומר הספד. ניערתי את ראשי לשמע
הקריאה הגורלית. זה הרגע בו הידיים שלך מתחילות להזיע, כשאתה
מבין שתפסו אותך עם המכנסיים למטה, או יותר מדויק בלי הספד
(ואז אתה גם לא בטוח מה יכול היה להיות יותר גרוע מבין
השניים). התחלתי לצעוד בצעדים כבדים לכיוון הפודיום המאולתר
שהכינו בנגריה של הקיבוץ לאירועים כאלה לפני כמה שנים כשאבא של
רונן מת.
הבטתי בארון של שלומי, כמו מקווה שפתאום יקפוץ מהארון עם צבע
בפנים, יצחק על כולנו ויגיד לנו שהוא החזיר לנו על היום הולדת
32 שלו. אבל לצערי זה לא קרה וההספד היה מתבקש. הגעתי לפודיום
לפתע בלי לשים לב. קיוויתי שבכל זאת אולי אף אחד לא באמת יסתכל
עליי, אבל כולם השתתקו וציפו שאני אגיד משהו. לא באמת האמנתי
שזה כמו בכל הסרטים האמריקקים, שפתאום אני אגיד איזה משהו מרגש
שיגרום לכולם להזיל דמעה, אבל זה בערך מה שקרה. בלעתי קצת רוק
שהצטבר לי על הלשון ו...הספדתי:
"החיים שלנו הם באמת כמו תפוח. התפוח של כל אחד שונה: ירוק,
אדום, צהוב, מפוספס, טרי, רקוב, בשל, בוסר...חלקנו מרוצים
מהתפוח שלנו וחלקנו לא. לפעמים אנחנו רוצים לנגוס בתפוח עוד
ועוד, ולפעמים ברגעים קשים ממש לא בא לנו לאכול תפוח. לפעמים
אתה מתפלל שהתפוח שלך היה אדום ולא צהוב, או בשל ולא בוסר, אבל
בסופו של דבר מה שמשנה זה התפוחים האחרים שבארגז. יש תפוחים
יפים שמעוררים בנו קינאה, ויש תפוחים שנראים הרבה פחות יפים
מהתפוחים שלנו, זה גורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו לפעמים. ויש
גם תפוחים כמו של שלומי. תפוחים מושלמים, תפוחים בלי אף פגם,
אלה שתמיד נאכלים ראשונים על ידי ברי המזל, התפוחים האלה לא
נשארים איתנו הרבה זמן. הם לא מעוררים בנו קינאה או יראה, אלא
פשוט מעוררים בנו כבוד. ואנו מרגישים כבוד שניתנה לנו הזכות
לשהות במחיצתם בזמן הקצר הזה, באותו הארגז. ותקנו אותי אם אני
טועה, אבל אני מאמין שתפוחים כאלה, אפילו אם זה רק לרגע אחד,
רק למראית עין, גורמים לכל שאר הארגז להיראות הרבה יותר מעורר
תיאבון. כזה היה שלומי...".

כולם הזילו דמעה בהלוויה של שלומי, כולם. אפילו אני.