נדם שדה הקרב,
שתק השאון.
עשן עוד עלה
מקנות הרובים.
עמדתי בדד-
אז פלחני פגיון;
הדהדה נפילה
בקנות הרובים.

עורי ניתץ
ועמו קול נשמע
מן הדם שפרץ
הפצע המה.
וקול הדממה
סוף כל סוף הוא הופר,
הבידוד
סוף כל סוף הוא נגמר.

סבבתי לאט
על צירי במקום,
והאור עוד להט
בשפכי דם אדום,
נבלות ערופות
הקיפוני בשקט
ולצדן
קמלות הגופות.

הדי הקרב
הם נמוגו מכבר,
ורע אחד
הסתבר לי, נשאר.
היה זה פצעי
ובקול הוא צרח,
והשבתי אז חרש לו כך:

"פצעי, פצעי
אל נא תדמם.
אחי, רעי
אל הפכני דומם.
כי עוד בדמי
חבויים סודותיי.
אל תוסיף
למניין אבדותיי."

אך דמי שגעש
הוא הוסיף ונמלט,
פצעי כבר הותש
לא גבי לו מקלט.
ידעתי הסבל
שלו כשצרח
והשבתי אז חרש לו כך:

"פצעי, פצעי
שמור כוחך
שתוכל, רעי
להוביל דרכך.
לא עוד במוחי
הן פתוחות הדרכים!
אל תבגוד בי,
אחרון האחים."

לצליל זעקותיו
עוד המשכתי לנדוד,
משקלו של פצעי
כבר דחפני למעוד.
בפסיעות נמהרות
נקלענו לפתע
לשטחים עמוסים
בגופות.

העור החרוך
והדם שנקרש,
מסתירים הם מבט
וקמט נרכש-
אך תחתם עוד רואים
הזוועה איומה:
מאחורי גלגלי העיניים ההפוכים
פעם הייתה נשמה.

בזעמי דמי געש
הוא הוסיף ונשנק,
והפצע רעש
וגנח כנחנק.
הרגשתי שהוא
כבר התחיל לוותר,
וחרד התחננתי מהר:

"פצעי, פצעי
אל נא תסגר;
אחי, זולתך
לא נותר לי אחר.
הלא על גבי
נשאתיך כעבד?
הקימני
ואל תאבד."

אך רגליי וידיי
שכבו בטלות
והרוח נשב
וכיסה בחולות,
וכשחושך הפציע
באור מטמטם
הבנתי,
סופו של פצע
להאטם.