ישבנו שם בגן והיה כזה מצחיק.
החלטנו ששנינו טיפשים והתנשקנו, אבל בצורה עדינה.
וחשבתי לעצמי, נו למה אי אפשר שזה תמיד יהיה ככה?
בכיף בעדינות מצד אחד לא להגיד משהו רציני מצד שני להגיש את
האינטמיות שעוטפת.
אני שמחה שזה קרה, כבר כמה חודשים שזה היה לי קשה מדי, שלהפתח
זה אומר שאני אפגע בסוף.
אבל הדבר היחידי שחשבתי עליו זה - אם הרגע הזה יוכל להמשיך
לפחות כמה עשרות שנים, אבל בצורה לא מפתיע הפלאפון של אבא צלצל
לי והיינו צריכים ללכת.
אני רוצה אותו, זה מצחיק להגות את המילים האלה אפילו בכתב
ובמיוחד לגבי משהו כמוהו, כאילו אנחנו לא דומים בכלל, המוזיקה
שונה ההתנהגות שונה החברים שונים הכל! הכל חוץ מההרגשה הזאת
שנעים להיות ביחד, הכל חוץ מהעובדה שהוא עושה את הדברים
החמודים האלה שאני נוהגת לעשות לאחרים - הוא נשך לי את הכתף
בין השאר.
והבנתי משהו, אני לא התבגרתי, החכמתי מעט, אבל עדיין שישבנו
במגלצ'ה מתחת לשמי חצור (שאגב יש שם פחות כוכבים מראש פינה)
חשבתי על כמה מעט צריך בשביל לעשות אותי מאושרת. חיבוק טוב
נשיקה וסתם מישהו שיסתכל עלי כאילו אני הדבר הכי יפה בעולם.
אבל פעם הבאה הולכים לראש פינה, בחצור לא רואים כוכבים
נופלים.