מה יש בסוף
שעושה אותו כה
בלתי מובן?
מה יש
בשום דבר?
או בשינה שחורה
ובטירוף
לבן
מוכתם, מחוספס?
או בקצהו של חלום
שמפוספס
לבלתי נתפס?

מה יש במוות
שכה מושך ומסייג
הרי הוא רק
סיום - לא מפואר,
פשטני
לאורח חיים
או משך חיים
אלוהי או שטני.
ומה בין שחור
לאפור
כה מסובך
לעבור?

רק דממה
העדר הנחיות,
הם בעצם הצרה.
ממולדת האדמה-
האשליה.
שעלינו,
מפאת היותנו אנשי חיות,
לשאול
ולהבין למה
דברים שלא לנו
שנשגבים מאתנו
מתהווים. ואם כך! מדוע
במחשבות-הזיות
ובחלומות
הם נקווים?