השעה 23:10

                                           

אני מרימה את עיניי. מבט אחד, ארוך ועיקש אל עבר שעון הקיר
וכבר אני משפילה מבטי ובוהה אל החלל.
השעה 22:10.
כבר שבוע שאני מפגרת. בזמן. שעון הקיץ נכנס לתוקפו ואני היחידה
שלא הסתגלתי.
כמה דקות עוברות ואני שוב מרימה את עיניי. מבט אחד, הססני וקצר
אל עבר שעון הקיר וכבר אני משפילה מבטי ובוהה אל החלל.
השעה 22:13.
כבר שבועיים שאנחנו מדברים כאילו כלום לא קרה. אני פה מחייכת
והוא שם מצחקק.
ועכשיו הוא מולי. מפהק.
כמה דקות עוברות ואני מרימה את עיניי לעברו. מבט אחד, מלא
במילים שלא אוכל לומר. הוא מסתכל בי ומחייך.
כעת הוא לוחש לי שם חיבה מתקתק. מוזיקה לאוזניי.
כבר שבוע שאני מפגרת.
בזמן.

                                           
                                   השעה 00:25

                                           

הוא בתוכי ואני בתוכו. מתגלגלים החוצה ופנימה, למעלה ולמטה.
הגבולות היטשטשו ואיני יכולה לקבוע בוודאות היכן אני מתחילה
והיכן הוא נגמר. שמיכת הפוך העבה נכרכת סביבנו כנחש אימתני
המאיים לחנוק. ומתוק... כל כך כל כך מתוק.
נשימה ועוד נשימה, שאיפה ועוד שאיפה. הדופק יורד. עוד נשיקה על
חלקת צוואר חשופה, עוד ליטוף דביק על כתף רפויה.
השמיכה חוזרת למקומה הטבעי, רכה ואימהית. נכרכת סביבנו כמימיו
המתוקים של נחל קטן. והוא איתן... כל כך כל כך איתן.

                                           
                                  השעה 01:45

                                           

תיק-תק.
תיק-תק.
תיק-תק.

                                           
                                  השעה 02:11

                                           

אני מטפסת בזהירות על כיסא פלסטיק שחור. הוא שוכב על המיטה
ומתבונן בי בסקרנות.
הוא לא מכוון, אני מסבירה לו, עדיין בשעון חורף.
אה, הוא עונה.
אני מורידה את השעון ומוציאה את הבטרייה מגבו.
נזכרתי שהרעש מפריע לך לישון, אני מסבירה לו.
אה, הוא עונה.

                                         
                                 השעה 08:33

                                         

אני מסתובבת והוא אחריי. ידיו נכרכות סביב מותני מתוך שינה
והוא ממלמל באוזני בליל צלילים שאיני יכולה לפרש. אני זעה קלות
וידו מתהדקת.
חיוך נפרש על שפתיי.
ששש... שקט.

                                         
                                 השעה 12:10
               
                                         

הוא נכנס למקלחת ואני מטפסת שוב על כיסא הפלסטיק השחור. השעון
כבר מכוון לשעת קיץ, הבטרייה בפנים ותקתוקו המונוטוני מתאחד עם
הלמות לבי לכדי מקצב מהפנט.  

                                         
                                השעה 12:14

                                         

הוא יוצא מהמקלחת. טיפות קטנטנות נושרות משיערו הרטוב ונוחתות
על אפי. אני לא מוחה אותן.
ספק יושבת, ספק שוכבת על המיטה ומתבוננת במעשיו:
תחתונים, מכנסיים, מבט חטוף לעברי, חיוך, דאודורנט, חולצה, שוב
מבט - הפעם העיניים מחייכות ולבסוף הוא מתיישב לידי.
אני שותקת.
מה? הוא שואל.
אני שותקת.
עכשיו תור הגרביים.

                                       
                               השעה להיפרד

                                       

כבר שבוע שאני מפגרת. בזמן. כבר שבועיים שאנחנו פרודים, אבל
מדברים כאילו כלום לא קרה.
כיוונת את השעון, הא? הוא מחייך. יודע בתוכו שהזמן נעצר ללילה
אחד וכעת הוא ממשיך לתקתק.
כן. לא הייתה לי ברירה, אני עונה. יודעת בתוכי שהתקתוק העקשני
של שעון הקיר פוער עכשיו בינינו בור.
אני מתבוננת בו ותוהה איך אוכל להמשיך עכשיו בלי לשמוע את קולו
ובלי לטבוע בעיניו המאירות.
הוא מתבונן בי ושוב שואל, מה?
אני שותקת. דמעה מבצבצת מזווית עיני. ועוד אחת. ועוד אחת.
הוא מתקרב אלי ואני נבלעת בחיקו.
אני שלך, אני לוחשת, שלך.
הוא שותק ורק אנחה חרישית נפלטת מפיו.
אני רוצה לצעוק, להתייפח, לקלל, לבעוט, לשרוט. אך אני מסתפקת
בקמילה איטית לתוך גופו, שפתיים רועדות ובכי שקט.
הוא קם לבסוף, מתנער מהעצב בחיוך. אני מתרוממת וצועדת אחריו
בפחד.
רק עוד דקה, אני חושבת, רק עוד שנייה... רק עוד מאית
השנייה...
תיק-תק עונה לי השעון בתשובה. תיק-תק.
אני אוהבת אותך, אני רוצה לומר ושותקת.
אני רוצה אותך ורק אותך, אני רוצה לומר ושותקת.
הוא מרכין ראשו ונושק לי על לחיי, על שפתיי, על צווארי.
אני רוצה לומר... אבל שותקת.
והוא הולך.

                                         
                                   השעה קשה