עוד בוקר לבד, סופרת דקות אחרונות.
מרגישה רווקה בת שלושים. לפני עבודה.
מספיקה לגלגל. לעשן עד הסוף. להשכב רק לרגע.  
לקום.
לשתות מהיין. להביט בשעון. לחשוב.  
ולחשוב. ולחשוב.
ולקדוח חורים של ממש. תעלות מטורפות.
להזיל דמעה. להודות לאל שאני רואה.
שאיני עיוורת.
שאיני חירשת.
שאני אולי קצת טיפשה.
מביטה בשעון.
יש עוד קצת זמן.
נלחמת עם החלומות שחלמתי,
בחרדות איתן קמתי,
בעצמי.
מלחמת התשה בין הגיון לשגעון.
סחרחורות,
וטשטוש.
עייפות דכאונית כזו,
שמזכירה לי את המחנכת מימים עברו.
מה פתאום היא?
שולמית?
מביטה בשעון.
שיגמר כבר הזמן,
שהיד תפסיק לקשקש.
והערב יגיע.
ואהיה שוב לבד.
ואשתה מהיין.
כמו רווקה בת שלושים.