את לא ענק כחול
אף שאת מסיתה אותי לאדום.
את מרעיפה עליי ענני תרדמה,
גז סגול-ורוד מדגדג לי בנחיריים.

בחלום האחרון שחינו יחד
שחיית לילה בסיר מלא דובדבנים
מרחת עליי ריבה מכף רגל ועד ראש
אחר כך את הריסים אחד-אחד
בזהירות תלשת.

אמרי כן, לא, כן, לא, כן,
כוכבי המשאלות אומרים שהכל יתכן
בשעות הלילה המאוחרות
תמיד ניבאנו עתידות על-פי
מנח העלים וארבעת הרוחות.

עקבתי אחרייך כבר שלוש ערים,
שבע שדרות, כעת ספסל, אני
מאחורי עיתון, את מחייכת לשתי ילדות
ומשהו פועם מתכווץ בתוך האלוהות של
'להיות או לא להיות'.

מתחת לפנס, אנו טווים
תכריכים אחרונים מצעיפי רוחות,
האדמה רועדת והרקיע שוב שולח אות,
העור האלילי שלך מבריק בבוהק מסעות.

צליל אחרון גולש מאודם פיך,
שפתייך מתקמרות כמו כנפיים ממריאות.
אני נותר מוצמד לקרקע במלים כבדות
ותפרחתך עולה שוב בלהבות -
'להיות או לא להיות'?



הסטה לאדום - מונח באסטרונומיה המתאר התרחקות עצם שמימי
מהצופה בו