אל מלא רחמים המפזר רחמיו ללא פסיחה מיותרת, כעגלי טל על ראשי
הישנים הוא נופל כשהשחר מפציע.
רק אני מתהפכת חסרת שינה, נחבאת באפילת צללים תחת עצים מגנים
ובי האל לא זז ולא מש ממקומו.

כשנהרג החייל בלבנון, כלומר בעזה, כלומר בתאונת דרכים, כלומר
מת משפעת, נעלתי את ביתי וכיוונתי רגליי למצבתו שטרם הפכה
לאבן, רק מקומה סומן באותיות נוזליות החורכות אפר.
הנה, ניצבת מעל תל נמלים והמת לרגליי, אני כורעת ואוכלת אדמה
עד שחפרתי דרכי לבטנו, ובבטנו רימות מצמיחות גפיים.
לאחר חודש פרחה המציבה מהחול ועמדה גאה וטרייה בין מבנים
מרובעים נוספים. רק השם שונה וכתוב "כאן נקבר בנינו יקירנו
הילד בן השש", ואני חושבת כמה צעדים קדימה ומניחה זר עיניים
ירוקות בתוך האגרטל היבש.
אני מנקה את השיש מעלים שנשרו ומניחה נר ארומטי, השעווה
מתמוססת מהר מדי ומשאירה קווים אדומים על זיכרון השם "כאן קו
אדום בנינו יקירנו...".

וביום הבא, אני מניחה ראשי על הכיתוב ולפתע לא בן שש הילד, אלא
מעולם לא נולד.
אני אוספת קצוות שיער לבנות ומסדרת על האותיות "כאן נקבר
זיכרון העתיד" וגם אז לא נקבר, אלא נרדם לזמן מה. והעיניים
קמלו.

חזרתי לביתי ונעלתי את הדלת מבפנים, המפתח נפל והתפורר לאבק.
מן ייאוש תהומי מזדחל במדרגות אל הסרקופג, מתדפק בדלת ואין
מענה.