לאף אחד ולכולם, כל הבנים בעולם.


כשאתה עומד לידי,
כולך מלא הדר ומתוח,
ואני קטנה, מקטינה את עצמי,
עושה עצמי אויר.

כשאני עומדת לידך,
אתה גאה ובטוח
ואני כמו נערה צעירה,
המילים קופאות אצלי.

ואם אתה רק בטווח שמיעה,
אני, מדברת כמו ילדה גדולה,
עם מילים ארוכות ומסובכות
כמו סטגנציה.

אני מפחדת להראות לך,
מה שאתה רוצה שאני אראה לך.
אחרי שאחשוף את שיגיונותי בפניך,
הרי תפנה לי את הגב.

ואת גבך איני רוצה לראות,
גם לא לחבק אותו במיטתך,
כשהרעש של פתח תקווה
קורע את חוטי השינה מעל עיניך היפות, העיפות.

ואתה גבוה, כמו טווס
מתהדר בנוצות הכי יפות
ותמיד עם תכשיט
ופאסון.

אני רוצה לקום איתך בבוקר
ללכת איתך לישון,
לחיות איתך ולהיות איתך
כשאתה בוחר בי בכל יום מחדש.

בלי משחקים
ובלי שאלות.
לא רוצה קוביה הונגרית,
לא רוצה פאזל של אלפיים חתיכות,
רוצה אותנו פאזל של ילדים
עשר חתיכות יספיקו.

את פשוטי העם אני מקסימה
וכשאתה כאן, נסיך יקר
הביטחון העצמי מתערער
וכל שאני מסוגלת לעשות,
לקוות שתפתח את העיניים
ותראה את הנסיכה שיושבת, על קוצים,
לידך.



ותודה רבה לתומר רץ על העזרה בעריכה הנוספת.