בכל בוקר קם לעולם חדש,
מצויר וחלק, צבעוני מקושקש.

בכל יום מתעורר אדם שונה,
שמח או עצוב,
מאושר או כאוב.

אותו אדם בכל פעם אבל כל כך אחר,
צעיר ותינוקי, מחושב ובוגר.

שני אנשים בראש יחיד,
שתי נשמות בלב אחד זעיר.

עד שהכל יהפך צבעוני,
שהילד יביס את המבוגר שבפנים,
עד שהשמחה תשתפך בעולם.

עד אז,
יום שמח ויום עצוב,
יום נחמד ויום כאוב.
יום בוגר ואחד ילדותי,
יום מרושע ואחד חייכני.

עד אז,
עד לבן או שחור,
עד חום או קור,
עד גרוע או מושלם,
ישאר הוא כמו כולם.

אני לא פסיכית, אני לא, אני לא.
זה בדיוק מה שהשיר מנסה להגיד.
למרות שאני מעדיפה להיות פסיכית מאשר כמו כולם.
האם אני מעדיפה להיות פסיכית כמו כולם מאשר לא פסיכית ושונה?
ייתכן.
ובכלל, עדיף שאני אפסיק כאן את הדיאלוגים העמוקים שלי עם
עצמי.

אגב, אני לא מתה על השיר הזה.