אני תוהה איך אתה זוכר אותי. מה אני בשבילך. כמה פעמים יוצא לך
לחשוב עליי ובאיזו תדירות. באותו זמן אני משלה את עצמי
בהתגברות. לצערי, היא רק שכלית. להבין שאני לא אוכל להיות
איתך, שאתה לא רוצה אותי, שכל זה בלתי אפשרי, כל זה לא היה
קשה. ובטח שזה לא לקח כל כך הרבה זמן וכח נפשי כמו הנסיון
לעקור את הפינה בלב שתפסת בלי לרצות. אני משקרת לעצמי כל פעם
שאני חושבת עלייך. אני בורחת אלייך כדיי לא להתמודד עם העובדה
שאני לבד ושאף אחד לא הצליח לגרום לי להרגיש מה שאתה גרמת. אף
אחד לא גרם לי להשתגע ככה. אני חסרת שליטה כרגע וזה מוציא אותי
מדעתי. קשה לי להתמודד איתך ועוד יותר קשה לי להתמודד עם
חסרונך. אני נותנת לך יותר משקל ממה שמגיע לך ואני מבזבזת
עלייך אנרגייה שלא תחזור אליי. אני עצובה. לא יכולה להפסיק
לחפש אחרי סוג של פיתרון. האם זאת השתיקה? ההתעלמות? ההתמודדות
איתך? העימות מולך? מה ישים לשיגעון שלי סוף? כמה נזק השארת
שהלכת. אני עדיין תוהה מה אני בשבילך וכמה אתה חושב עליי. לא
קשה לראות מה אתה בשבילי.
אני שונאת אותך... לפעמים. אני אוהבת אותך. מקווה שלא לתמיד.