בס"ד
זה עוד נראה לי כאילו זה היה אתמול, הקור, החום, הרעב, הצמא,
כל הצעקות הבכי, והדמעה שנטפה על הלחי... זה חקוק לי בזיכרון
לנצח, המבט של אמא כאשר העלו אותה על הרכבת הארורה הזו, אני
הרגשתי קצת הקלה חשבתי לעצמי שאמא הולכת לעבוד כי זה מה שאמרו
לנו. "אל תדאגו אל תדאגו אתם בדרכם למחנה עבודה", אבל היא
כאילו ידעה שבעצם התחנה האחרונה של הרכבת זה המוות ולא שום
מחנה עבודה. אני ראיתי איך אחי הקטנים נגררים אחריה, ואבא, אבא
נרצח עוד לפני כי השתעל במסדר.
זה היה איום ונורא מה שהלך שמה. אני צעקתי התחלתי לרדוף אחרי
הרכבת "לא, לא, אני רוצה לעלות גם תנו לי לעלות עם המשפחה שלי
זו המשפחה שלי, שלי, אני רוצה לעלות איתם". אבל אז קצין נאצי
התחיל להכות אותי "איי, איי, איי, די תפסיק, בבקשה תפסיק"
התחלתי לבכות ולבכות. מאותו רגע החלטתי לעצמי אני לא אתן להם
לראות את החולשה שלי אני אעשה הכל ואצא משם חיה אני אמשיך את
שושלת משפחתי, אני לא אתן שפה תיגמר ההיסטוריה של משפחת
שוורצמן.
התחלתי ללכת יחפה צעדתי בלכלוך, באבנים, בקור, כולי הרוסה,
לכיוון שאר היהודים.
דמעה נוטפת, ועוד דמעה ולפתע עיני התמלאו דמעות לא הצלחתי
לעצור נזכרתי במבט של אימי המבט האחרון, ובשיעול המצחיק שהיה
לאבא שכל פעם שהוא השתעל צחקנו כי הוא נשמע כמו חתול, מי ידע
שבגלל השיעול הארור הזה הוא ימות. המשכתי לבכות לא הפסקתי.
צעיר נאצי ניגש אליי נתן לי מטפחת לנגב את הדמעות, הסתכלתי
עליו וביקשתי ממנו בבכי רב: "תהרוג אותי, שלח אותי לגן עדן עם
שאר בני משפחתי".
ואז הבנתי שאי אפשר להמשיך שושלת עם עבר כזה עצוב מה אני אספר
לכולם? שלא יכלתי להשאר חזקה והראתי את החולשה שלי מול הנאצים
המנוולים האלו, הרגשתי חלשה והעובדה שביקשתי ממנו להרוג אותי
מבישה את שם משפחתי. אבל כנראה שהזזתי משהו לנאצי המנוול הזה
עם המטפחת המגעילה שלו, כי מאותו רגע הכל השתנה.
זה עוד נראה אתמול כשישבנו כולנו וקידשנו בערב שישי. מי ידע
שזה יהיה סופנו! |