בגיל שלוש עשרה לערך קיבלה וסת. לא ידעה מה קורה לה, נבהלה,
רצה לאמא שלה שהיתה אופה לחם בטאבון אשר מחוץ לאוהל.
"ימה ימה, שופי!" (אמא אמא, תראי) נעמדה בפיסוק רגליים ליד
האם.
האם הביטה בה מבעד לצוהר הרעלה וראתה את הדם זורם על רגליה
ונגלה מתחת לשולי שמלתה השחורה. לפתע צחקו עיניה והקמטים
שנוצרו בזוויותיהם העידו שהיא מחייכת מאחורי הרעלה.
"לה תכפי יא בינתי, לא תכפי" (אל תפחדי בתי, אל תפחדי)
הניחה את גוש הבצק שהיה מוכן בידה על הבד המקומח, אחזה ביד בתה
והובילה אותה לקיטון קטן עשוי פח גלי, שם הפשיטה אותה ורחצה את
גופה כשם שהיתה עושה מיום שילדה אותה.
אחר כך הושיבה אותה על אבן ליד הטאבון והסבירה לה במה בדובר.
"עכשיו את גדולה" אמרה לה "ובקרוב מישהו יבקש את ידך, לכן
עלייך ללמוד מה זה אישה ומה זה גבר, ואיך להתייחס לבעלך ואיך
לנהל את ביתך, ועכשיו, לכי לעדר וטפלי בו"

    ג'יפ "הסיירת הירוקה" טיפס לאיטו במעלה הגבעה ונעצר
בפסגה, משם ניתן היה להשקיף על הנוף המדברי הטרשי.
"שבט אבו סמיע" אמר המבוגר בין שני הנוסעים בהצביעו על מספר
אוהלים ומבנים מפח גלי שהיו מפוזרים באי סדר למרגלות הגבעה.
"בדרך כלל הם לא עושים בעיות ומשתדלים שהכבשים לא יעלו על שדות
החיטה, אבל צריך להשגיח, תנהג בהם בקשיחות, רק כך הם מבינים"
"למה בקשיחות?" הקשה הצעיר "אתה בעצמך אומר שאין להם כוונה"
"זה נכון" ענה המבוגר "אבל אם תנהג בהם יפה הם יכנסו לשטח אסור
כי הם יפרשו זאת כחולשה"
אחר כך הניע את הג'יפ ותוך כדי נסיעה המשיך להסביר את מדיניות
הסיירת לגבי הטיפול בבדואים ואת תוואי השטח האסור המסומן
במפה.

    יוסרא (usra) פנתה מהורהרת אל מכלאת הכבשים ופתחה את
השער, הכבשים פצחו בסימפוניה של פעיות והלכו אחריה כשהם
מסתדרים בראש חץ. שני כלבים רעים למראה הצטרפו לשיירה והיו
מזרזים את הכבשים שהזדנבו מאחור.
בהגיעה לשדה שלף הניחה את מקלה ואמתחתה ליד סלע גדול והניחה
לעדר לרעות, ידעה שהכלבים ידאגו לשמור עליו מקובץ. השמש יקדה
למרות השעה המוקדמת ואגלי זיעה זעירים נצצו על מצחה, היא
התיישבה בצל הסלע ולגמה ארוכות מבקבוק המים שהיה באמתחתה.
חשבה על מה שקרה לה הבוקר ועל דבריה של אמה, לא הבינה הכל ולא
הרגישה בוגרת.
ככל שעלתה השמש נעשה החום כבד יותר והפיל תנומה על עפעפיה,
הייתה מנמנמת ומתעוררת לסירוגין, דאגתה לכבשים לא התירה לה
לשקוע בשינה עמוקה.
לפתע התעוררה באחת, היה זה טרטור מנוע שהעירה. היא מיהרה לקבץ
את העדר והחלה לנוע, אך לא הספיקה, ג'יפ של הסיירת הירוקה עקף
במהירות את הסלע וחסם את דרכה, מתוך הג'יפ ירדו שני אנשים,
מבוגר וצעיר. המבוגר היה כועס ודיבר ערבית רהוטה.
"ילדה" קרא בזעם "למה נכנסת לפה עם העדר? את יודעת שזה אסור!"
יוסרא ידעה מה הולך לקרות, היא הרימה את ידיה כשאצבעותיה
מקובצות והתחננה,
"בבקשה אדוני, בבקשה, רק רציתי אוכל בשביל הכבשים, בבקשה,
בבקשה"
"מאיזה שבט את, מי אביך!"
"איברהים אבו סמיע הוא אבא שלי, בבקשה אל תגיד לו הוא יהרוג
אותי, רק רציתי אוכל לכבשים" היא פנתה אל הצעיר,
"בבקשה תגיד לו, אין דבר, עוד פעם אני לא יבוא לפה, בבקשה..."
עיניה השחורות כפחם הביטו בו בתחינה והדמעות שהחלו לעלות גרמו
להן לבהוק. הוא הביט בה, משתאה נוכח יופיה הפראי. הצעיף השחור
נפל מראשה וגילה שיער חום שחור שלא סורק זה עידנים, עור פניה
קטיפתי וצבעו כעין השוקולד. שפתיה הבשרניות מעט היו שמוטות עתה
כמנהג ילדים לפני בכי מתפרץ. לבו נכמר,
"משה, וותר לה הפעם" פנה למבוגר "היא רק ילדה קטנה והיא לא
נכנסה לחיטה, זה רק שדה שכבר נקצר. וותר לה הפעם"
"אייל, אל תהיה רך לב, זה בדיוק השיעור שאתה צריך, אז תסתכל
ותשתוק."
"עכשיו תלכי לאבא שלך ותגידי לו שאני מחרים את העדר" פנה לרועה
"אם הוא רוצה את הכבשים בחזרה שיבוא למשרדים בבאר שבע, הוא
יודע איפה זה."
"להחרים? למה למה? בבקשה אל תיקח את הכבשים" היא אחזה בידו בכח
ומנעה ממנו לגשת למכשיר הקשר.
הוא ניסה לנער אותה מעליו אך לא יכל לה, היא נאחזה בו בחזקה
ובכייה התגבר לכדי בכי היסטרי. לבסוף הצליח להדפה והיא נפלה על
גבה.
הכלבים תקפו במהירות ובזעם, הקיפו אותם בנביחות וניבים חשופים
כשהם נכונים לזינוק בהזדמנות הראשונה שמישהו מהם יפנה גב. אייל
היה משותק מפחד, משה שמר על קור רוח, הוא לא הסיר עיניו לרגע
מהכלבים ולאט לאט החל לסגת לכיוון הרכב שם היה מונח ה"עוזי" על
המושב האחורי, אבל הכלבים לא אפשרו לו, עם כל תזוזה שלו נדרכו
עוד יותר והתכוננו לזינוק. נהמותיהם הזועמות הבהילו את הכבשים
שהחלו להתפזר לכל עבר.
יוסרא קמה וניגשה במהירות אל הכלבים, היא אחזה בעורפם הסמור,
הרגיעה אותם וציוותה עליהם לאסוף את העדר. הם צייתו לה
בנאמנות.
"סלח לי אדון, סלח לי, הכלבים לא מבינים, בבקשה אל תיקח את
הכבשים, אני לא יבוא לפה אף פעם עוד, בבקשה" תוך כדי תחנונים
התכופפה ואספה לחיקה טלה שפרש מהעדר והתקרב.
אייל הביט בנערה האוחזת בטלה, הוא פנה למשה ואמר:
"תעזוב משה, תעזוב, אתה רואה שהיא לא מתכוונת להזיק, היא אפילו
לא התקרבה לשדה ההוא, סך הכל רצתה אוכל לכבשים, גם להם מגיע,
לא? אפילו לא שיסתה בנו את הכלבים!"
נראה שמשה התרכך, גופו התרפה והבעה של ויתור עלתה על פניו.
"הפעם אני מוותר לך" אמר לנערה "אבל בפעם הבאה אני אקח את
העדר"
יוסרא נרגעה, היא ניגשה למשה והודתה לו, אחר כך ניגשה לאייל
אחזה את ידו בשתי ידיה, הבזיקה לו חיוך מלא תודה ומיהרה לאסוף
את העדר ולהובילו אל מחוץ לשדה.