החיוך המיוחד על פניו
גרם לי לחשוב, בלי הפסקה,
שאולי הוא לא סתם אחד
וזאת לא נסיעה רגילה.

הקרון היה ריק לגמרי,
הוא התיישב מולי
ולמרות שזה היה די מוזר
אמרתי שזה בסדר מצידי.

שעה שלמה לא דיברנו,
אפילו לא כמה מילים
ואז פתאום הוא אמר: "אני אבי",
אבל אני שמעתי יותר איברהים.

הוא סיפר שהוא גר בדרום תל-אביב
ועכשיו הוא ביקר את ההורים בצפון.
"באמת?" אמרתי, "זה ממש לידי"
והסתכלתי על ההשתקפות שלי בחלון.

אחר-כך המשכנו ללכת ולדבר,
כאילו תמיד הכרנו
ואז כשהגענו לבית שלו,
הוא שאל אם בא לי לשתות משהו.

כשהתעוררתי בבוקר, הוא כבר לא היה.
הוא אמר שהוא יהיה צריך ללכת.
ואני, שוכב על המיטה שלו, עירום,
עוד שעה אני צריך להיות ברכבת...