ההתלבטות הזו, תחושת ההפסד, חוסר, שאיננו מובן, למרות ההסברים
שאתה מסביר לעצמך, ללא הרף, יום ולילה.

החוץ מלא ההתרחשות, הקסם, המגע, החיוך ששם.
ואתה, איש של הבטחות, שמתחיל לראות את הדברים נכוחה.
מנסה לסדר את הדברים, לעצמו. ויודע שאתה אינך שם, לא שייך
לשם.

נדחף, נלחץ, מתבלבל, לבד. רואה את הדברים, נכוחה.
עומד ישר, מישיר מבט, מפנה מבט, חיוך מר.
התחושה שלטה בך, שלטון ללא מיצרים. הכתיבה את דרכיך.
ולרוב היתה מרה. תחושת הפסד.
כעת, אתה אט אט לומד לתפוס במושכות התחושה.
לכוון.

שוב, השיר, המנגינה שניבטת מרמקולי הקיר השחורים,
תבלין הגעגוע שבה, ששמו בכישרון כה רב,
גורם לך להביט לשם, לבחוץ, אך המבט מציאותי יותר, מפוכס.
אתה יודע מה צריך, אתה מבין איך צריך, ואתה עושה את זה
בדרכך שלך, אתה שם, ואתה יציב.

ואינך מתחרט על דרכך הנוגה, דרך השיר, הכאב, וההתעלות הרגעית
המופלאה
והעדינות הזו של הלבד.

ונערה, בטלפון, וזכרון חפוז של מגע, ריח נערה, שערה המתולתל
שוטף את פניך ברוך. וחיוכה המתוק, וצחוקה ששמעת בעת שמישהו
אחר
הצחיק. והיא איתך? תהיה איתך? כבר לא איתך? הספק שבפנים,
וכלפי חוץ הכל יופי.

והבטחון העצמי שאתה פתאום רוכש, אחרי שנים של עבודה וכאב.
ביטחון בוגר, ביטחון בטוח בעצמו, אצילות.