אדוני, תן ישועה,
ואבא יושב בראש השולחן וממלמל בקול נכאים את פסוקי "בר יוחאי"
אימא, אימא אני לא יודע מה איתה, עשרים וחמש שנה אני ילד שלה
ולא יודע מה איתה
אחי הקטן שממול מביט בי, ואני יודע שכשיגדל יהיה אחד כמוני
אולי יהיה קשה לו יותר, אולי פחות
גם הוא, אחי הקטן, ואני לא יודע מה איתו
אולי קשה לו כבר עכשיו? לי, כשהייתי בגילו היה כל כך מחנק...
גם אני לא הייתי מראה לאף אחד עד כמה...

אדוני, שים לב, זו משפחה קלאסית שזקוקה לישועה, ואתה לא נותן?
אדוני סובב את סלון ביתינו יומם וליל, סובב חרש את סלון ביתנו
סובב, נאנח, יורק טבק, זקן צהוב, אולד סקול,
מביט על תמונות כל התנאים ואמוראים והראשונים והאחרונים
והסבוראים והרמאים
שאבא תלה בסלון ביתנו
פניהם הזכות הביטו בי מאז ילדותי בסוג של תוכחה ועצב
כאילו ניחשו מה יעלה בגורל הילד התמים והלא יודע כלום

אדוני חביב, קדוש, אנו מלאים יראה מפניו
(אני כבר לא, בפירוש לא, נשבעתי כבר אלף פעם שלא, לא, לא...)
אבא שר בר יוחאי אחרי הדג טונה שאימא הגישה לנו לשולחן שבת
גם שר. ממלמל. שבוע קשה עבר על אבא, שוב אימא לא כיבדה אותו
כראוי.
וכולם יודעים מרגישים זאת היטב

את אבא, אדוני, באופן תמוה כולנו מכירים הכי טוב. גם אני, גם
אחי הקטן
גם שלושת אחי האחרים שבנו כבר את ביתם, הרחק...
אבל מעולם לא הייתי מתחצף אליו כך. כמו אחי הקטן, גם כשהיה
גורם לאיבוד העשתונות
אחי הקטן הופך להיות גוש של זעם. וזה קורה לו הרבה
והוא קטן, אחי הקטן, ויש לו זעם של גדולים, ומה יהיה כשהוא
יהיה גדול, מה?
והוא לא מוכשר, ואולי הוא חושב שהוא מאוד חכם, כמו שחשבתי על
עצמי כשהייתי בגילו
הוא רגיל עם הרבה הרבה תסבוכות

אחי הקטן, משה, ברח לך? הנה, אני ברחתי, והכאב נשאר
הישאר? לא ולא,
בעצם, ברח לך, רק נסה להצליח יותר משאני הצלחתי...
ברח לך, בשביל אותם טיפות אושר חבויות זולגות כמו דמעות, פעמים
אתה רואה אותן,
פעמים נוגע
ברח לך, בשביל אותה נערה בתחנת אוטובוס, והנה היא עולה ונעלמת
בקו של החילוניים
וליבך יוצא, נקרע ממקומו בכוח אדירים, כוח התשוקה שמעולם לא
למדת לבטא, צמרמורת של עצב
כן, זה קרה לי מספר פעמים בגילך, מאז יש לי את הנערות העירומות
של חפוז