כולם כאן כמו כולם- אף אחד לא יחיד ולא מיוחד.
אני מרגישה שאני עוברת במסדרון ארוך כשלצדי עומדים שם באיתנם
קירות בטון חלקים-בלי נקודה,בלי פס,בלי חספוס.
הכל חלק ואין סופי כאשר לא משנה לאן תסתכל אחורה או קדימה הכל
ייראה אותו הדבר-סוגר עלייך כופה עלייך להיות חלק מהישות הזאת
מהמפלצת הזאת שלאיטה סוגרת עלי מונעת מימני לברוח.
מונעת מהאור להכנס ולהאיר את הנקודה החבויה הנימצאת שם מלאה
בציפייה שכבר מזמן התחילה לדעוך שמישהו יבוא ויגלה אותה שיגיד
שהיא לא כמו כולם- מלאה בטון ובטיט שהשטיחו אותו כדי שישתלב
בקיר כדי שיראה יפה שיעמוד שם בשקט לא ימשוך תשומת לב.
המסדרון הזה מעיק עלי והקירות האלה כבדים לי אני רוצה לקדוח
בהם חור לפורר אותם לדרוך על השברים עד שיהפכו לאבק יתנדפו
ויפנו את מקומם לקרן של אור שפתאום תאיר באור חלוש את הנקודה
שלא הפכה לאבק והיא תתחמם מחום הקרן תסכל  בשקיקה תשאב עוד
ועוד..היא לא מסתפקת היא רוצה פיצוי על אותה תקופה שהיא שרויה
בין מסדרונות הקיר חבויה לה, אותם מסדרונות שבהם הלכתי אני
וחיפשתי אותה אך לשווא משום שהאפילה  מנעה מימני לראות אותה
ולהגיד שהיא לא כמו כולם שהיא שונה שהיא אחרת...