הכל ריק ואין כלום.
אין אנשים שאתה קם בבוקר וכיף לראות אותם - זה נגמר.
כולם דמות רקע לסיפור שנמשך ואותה הרגשה שהוא משדר מעלה בך את
הרצון להתעוררות רגשית.
אני מרגישה שהמציאות שאני חייה בה מדכאת אותי והופכת דמויות
לניצבים, אנשים שלא נותנים לי כלום, הם רק משמשים כמעל פני
שטח.
אבל מתחת, הכל רקוב וחסר משמעות. כל יום אותה שיגרה משעממת -
שיגרה שאין באפשרותך לשנות. עיוורים, כל הדמויות עיוורות - זהו
חלק מתהליך הפיכתם מאנשים שמילאו את חייך ונשמתך לניצבים.
עצוב לי להרגיש ככה. אני לא רוצה להרגיש ככה. וההרגשה הזאת
חוזרת על עצמה יותר מידי פעמים -הכלום, הריק זה שלאיטו ממלא את
כל חיי הופך להיות כצבע שחור שאין למוחקו.
אותן דמויות שהינן דמויות עומדות רחוק ממני ואין לי גישה
אליהם.
אני נושאת מטען על הדמויות האלה אך המיטען העיקרי הוא בעיקר על
עצמי - המיטען הזה הופך את הכל ובעיקר אותי לחסרי משמעות... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.