אנחנו עומדים מול שני בניינים עצומים שעושים צל גדול על הרחבה
שעליה אנחנו נמצאים. על הרצפה זה נראה משהו כמו פס מואר, פס
שחור, פס מואר, ואז עוד פס שחור. שני בניינים ואור של שמש
יוצרים מעבר חציה מוזר. לא באמת מעבר חציה. אנחנו עומדים
ומדברים על זה איזה שעה. כבר אין לנו כוח לעמוד אז אנחנו
מתיישבים סתם בתחנת אוטובוס.
"מה נעשה אה, נחכה לאוטובוס, ניקח רכבת, מה אתה אומר?" שאלתי
אותך. אתה מסתכל עליי. כולך לבן וחיוור. אתה מסטול. ויסקי,
הרבה ויסקי, ומספיק שאכטות שיכולות לעשות חור באוזון. איך
פתאום בכלל חשבתי על חור האוזון. אני מודע לכל עניין איכות
הסביבה אבל לא ממש הפנמתי. בטח בסביבות גיל 30 או משהו כזה.
אתה מחליט לענות לי באיחור של כמה דקות אחרי שעיכלת את תשובתך
החכמה." אני חושב שאוטובוס הוא מאוד מעניין, אבל גם רכבת, היא
עושה את אותו אפקט בערך, רק שרכבת זה גם נקבה, והיא מזכירה לי
את אירופה". אני מדמיין אותך מאונן על קרון נטוש באמצע עיר
מופצצת ונטושה.
"איך לעזאזל חשבת על זה שרכבת היא נקבה, אתה חתיכת חרמן בנאדם,
ובכלל מה אתה מורה ללשון?"
אתה מחייך חיוך דבילי ויוצאים לך מהפה קולות לא מפוענחים. אני
בינתיים מדמיין את המורה שלי ללשון מהתיכון. היא לבושה מדי
אס-אס וצועקת עליי משהו לא מובן בגרמנית. האוטובוס מגיע.
הנהג פותח את הדלת ומסתכל עלינו, ואנחנו עליו. אני מדליק
סיגריה, הנהג מבין שאנחנו לא עולים ונוסע.
לא אומרים כלום כמה דקות. שנינו מבינים שלא היה מצב לעלות
לאוטובוס הזה, וגם אין מצב ללכת עכשיו עד לרכבת.
"כנראה שנשאר לישון כאן, אה". אתה אומר ונשכב על הספסל בצורה
הכי לא נוחה שיכולה להיות ליצור אנושי. "יש מצב", אני עונה לך
בחיוב, "יש מצב".
אין החלטה בינתיים, והשיחה שלנו ממשיכה בכיוון הילדותי שלה.
סיכמנו כנראה שאנחנו נבנה פה בתחנה מדינה משלנו. ויבואו לפה רק
אנשים אמיתיים. ויהיה רק טוב. יהיו חוקים מטומטמים שיגרמו לזה
שהכל יהיה מצחיק. ובדיוק לפני שאנחנו בוחרים למדינה שלנו שם,
מגיע עוד אוטובוס. אתה מדליק סיגריה, ומסתכל על הנהג. הוא
אפילו לא זורק מבט. הנהג סוגר את הדלת ונוסע. רק שהפעם בעצירה
יורדת בחורה עם שמלה לבנה. היא יחפה ובלונדינית, העיניים שלה
מדהימות, ויש לה איגואנה על הכתף.
אני מסתכל עליך, אתה מסתכל עליי. שנינו רוצים את הטלפון שלה.
אז כנראה שאף אחד לא יקבל. עדיף לעזוב אם הרצון הוא כפול. היא
עומדת לידינו, מחזיקה את האיגואנה ביד ומלטפת אותה. עוד
אוטובוס מגיע. הבחורה מבקשת ממני סיגריה ומדליקה אותה. הנהג
מסתכל על האיגואנה, סוגר את הדלת ונוסע משם. אני מסתכל עליך,
אתה מסתכל עליי. ברור לשנינו שהיינו צריכים לעלות על האוטובוס
הזה. למה לא עלינו, למה לא עשינו את זה. הבחורה נעמדת מולנו
ואומרת. "האוטובוס הבא, הוא אוטובוס מיוחד, אני אומרת לכם, לא
סתם אוטובוס". "האוטובוס הזה הוא תחילתה של הדרך, הדרך אל
החופש האמיתי". הקול שלה כל כך צלול ואני מרגיש איך הוא בועט
לי בלב. אני מרגיש פתאום קצת רע. ואני מחליט ללכת ברגל הביתה.
אתה מחליט להישאר.
אני מדליק סיגריה, נפרד ממך לשלום, וגם מהבחורה הבלונדינית.
אני מלטף לה את האיגואנה שמשום מה משמיעה רעשים של תקתוק מוזר,
ומברך אותה שיהיה לה יופי של חיים. אני כבר די רחוק, אבל עדיין
יכול לראות את האוטובוס מגיע לתחנה. אתה לא מדליק סיגריה. רק
עולה על האוטובוס כשהבלונדינית עם האיגואנה אחריך. ויש לי
הרגשה כזאת מוזרה. שכנראה אני לא אראה אותך יותר לעולם.
מקצה הרחוב אני יכול לראות את האוטובוס מתפוצץ. חלקים ממנו,
וחלקים ממך ומעוד נוסעים מתפזרים ברחבי הרחוב. חלונות ראווה
נשברים, המון דם ופצועים.

אתה מת כבר שבוע בערך. ואני עדיין הולך ברגל. בחדשות מודיעים
שלמרות שיש חמאס והכל זאת פעם ראשונה שארגון חופש שמאלני
קיצוני לוקח על עצמו את האחריות לפיגוע. ארגון של יהודים.
שדוגל בחופש, ונלחם נגד משטרי דיכוי מושחתים ואנטי חברתיים.
בקלטת שהארגון פרסם מופיעה בחורה בלונדינית ומדברת על דעותיה
ועל כוונותיה לבצע פיגוע ראווה ומחאה שכזה. מאחוריה יש דגל
גדול של סמל הארגון, ומצוייר עליו ציור של איגואנה.




אני יושב מול הטלוויזיה, מעשן ג'וינט וחושב לעצמי. חושב על מה
שקרה לך. על צרוף המקרים האפסי הזה. על ההסתברות שדבר כזה יקרה
בכלל במדינה כזאת. אני חושב גם על מה היית אומר אם הייתי מספר
לך למה אתה מת. ומאיזו סיבה. ואיפה הבלונדינית החביאה את
הפצצה. ואני בטוח שהיית מסתכל עליי ומחייך חיוך ענקי. היית
צוחק ואומר לי בציניות. "טוב למות, בעד ארצנו".