כבוד נשיא המדינה, אדוני ראש הממשלה, שרים, שגרירים, תושבים,
גבירותי ורבותי המכובדים.
נתבקשתי לשאת היום דברים לזכרו של הצלף העירוני. היום, שנה אחת
מאז הלך מאיתנו, והותיר אותנו המומים וכואבים. לא נסתרו מעיני
הכבוד שנפל בחלקי וכובד המשימה המונחת על כתפי. הייתי רוצה
לנצל את הבמה שניתנה לי היום כדי להזכיר לכל הנוכחים - כמו גם
למאזינים ולצופים ברחבי המדינה והעולם - כיצד החלה פרשה גדולה
זו בתולדות עירנו, ואף, יש לומר, בתולדות העולם המתורבת כולו.
דור הולך ודור בא; ובדרך הטבע, הדור שקם על תרבות אבותיו רואה
אותה כאילו היתה חלק בלתי נפרד מדרך התנהלותו של העולם. ולא כך
הדבר. כולנו קראנו בעיתונים את תוצאותיו של סקר הבקיאות שנערך
בגני הילדים בשבוע שעבר. קראנו, והזדעזענו. אך האשמה אינה
בילדים: האשמה היא בנו, ועלינו מוטלת האחריות לתקן מצב בלתי
נסבל זה. התיקון יתחיל כאן, היום, עכשיו. אני מקווה שלרובכם
אחדש היום דבר מה, גם אם קטן: בסיפורים גדולים, גם הפרטים
הקטנים חשובים. ואלו מכם אשר מכירים את האירועים מלפני ולפנים,
כיוון שהיו שותפים להם, או ששמעו אודותם או קראו עליהם
בעיתונים, בספרים, בתוכניות הטלויזיה או באין-ספור הסרטים
שנעשו על אודות הפרשה, ודאי לא יתנגדו לשמוע אודותיה שוב.
ובכן, הכל החל ביום שלישי, החמישה באוקטובר, לפני שישים וחמש
שנים. עירנו היתה אז קטנה בהרבה משהיא היום, ו"שדרות המזל",
היום אתר התיירות הגדול והשוקק במדינה - בימים אלו, אגב,
אונסקו עומד להכריז עליו כאתר מורשת עולמי - ובכן, שדרות המזל
היו אז בסך הכל רחוב, ראשי קצת, חנויות קצת, משרדים קצת,
בניינים רבי קומות - במושגים של אז, כמובן, כלומר חמש, שמונה,
או עשר קומות - ולא יותר. אותו הבוקר התנהלה העיר כהרגלה.
משאיות פרקו סחורה לתוך החנויות, אנשי עסקים עשו את דרכם
לעבודה, ילדים לבית הספר, נשים למספרה. קצת אחרי שמונה וחצי
נשמע רעם עז ברחוב, רעם שבתחילה לא זכה להתייחסות - תושבי
השכונה העידו אחר-כך שחשבו כי ארגז נפל מאחת המשאיות, אירוע
שגרתי למדי בעת פריקת הסחורות - אך לא בכך היה מדובר, וגופו
נטול הרוח של הפועל, שפרק רגע לפני כן סחורה מאחת המשאיות,
העיד על כך עדות שאין להתווכח עימה. לקח זמן מה עד שמישהו
הבחין בפועל השרוע על המדרכה. בעל אחת החנויות היה הראשון ששם
לב לכך, כשראה שהמשאית עומדת מחוץ לחנותו, אך הסחורה כבר אינה
עושה את דרכה פנימה. הוא יצא מן החנות, זועף, ומעד על גופו של
הפועל.
היה זה אירוע מבהיל, ללא ספק, בעיקר כי היינו אז צעירים יותר
וגם, כן, תמימים יותר. החלה התרוצצות קטנה, נרגשת, אמבולנס,
סירנה, משטרה. השוטר שהוזמן למקום דיווח ליומנאי המתלמד בתחנת
המשטרה - עבדכם הנאמן - על התאבדותו המוזרה של הפועל - מוזרה
בעיקר לאור כך, שהצליח לירות בעצמו בזווית לא שגרתית כל כך,
ובטרם ימות עוד להחביא את הרובה. אחרי זמן קצר התפזרה ההמולה,
והרחוב חזר לשגרת חייו הרגילה. רק בשעות הצהריים, כשנורתה יריה
נוספת, התחלנו לחשוד כי יש כאן עניין מסובך משחשבנו תחילה.
בדיקת הקליע, שפגע הפעם בכלב שרץ ברחוב, העלתה כי הוא נורה
מאותו כלי הנשק בדיוק, בו השתמש הפועל כדי להתאבד באותו הבוקר.
הוצאנו מייד צו מעצר כנגדו של הפועל, אך נאלצנו לבטל אותו,
שכן, כזכור, הוא שכב חסר רוח בחדר המתים. ובכן, לקח מעט זמן עד
שנפל האסימון, אם יורשה לי להשתמש בביטוי ארכאי משהו, אך כשהוא
נפל, פשטה ההכרה לתוך מוחנו: יש יורה נוסף.
ביריה השלישית הבנו כי מקור היריות הוא באחד הבניינים ברחוב,
והחלטנו לפנות את הרחוב כולו. זה לקח מעט זמן, אבל בסופו של
דבר היה הרחוב נקי מתנועה, ושוטרים הסתתרו בינות השיחים ובפתחי
הבתים. השיחים היו רעיון לא כל כך טוב, מבחינת המחסה שהם סיפקו
לשוטרים, ולבסוף, מי פצוע יותר מי פחות, התקבצנו כולנו באחת
החנויות, שהיתה מצוידת במגוון נקניקים ובשרים אחרים, ונוסף על
כך בעלת תצפית כלל לא רעה על המתרחש ברחוב.
חשוב לי לספר את כל זה, בין השאר משום שלנו, השוטרים, נקשרו
אחר-כך כתרים רבים, וחודשים ארוכים עוד קיבלנו מחמאות ותשבוחות
על חלקנו בפרשה. נעים לשמוע את המחמאות הללו, אך הייתי רוצה
לאזן את התמונה. גם אנחנו היינו בסך הכל אנשים, רובנו צעירים.
וגם אנו היינו מבולבלים בהתחלה, ולא תמיד ידענו מייד מה יש
לעשות.
על כל פנים, הפרטים החלו מצטברים אט אט, בין השאר תודות לעזרתם
של השכנים, אשר טרחו והביאו אלינו מידע מועיל. היריות נורו
מבניין מספר חמש, קומה שלישית, דירה מספר שמונה, שהיתה שייכת
לאדם כבן חמישים, אלמן, ללא ילדים. תודות לעזרה שקיבלנו
מהציבור הצלחנו להרכיב קלסתרון של פניו, ומיהרנו להפיץ אותו
ברחבי העיר. שכן אחד אמנם טען בעקשנות שצעד זה הינו מיותר, כי
הוא משוכנע כי בעל הדירה נסע במסגרת עסקיו לחו"ל; בדיעבד הסתבר
כי אולי טוב היה לו היינו מקשיבים לו; אך באותו הרגע הטיעון
שלו נשמע, לכל הפחות, סלחו לי על הביטוי, אידיוטי. יריות
המשיכו לצאת מחלון הדירה, ולכן ברור היה כי בעליה אינו בחו"ל,
ולכן היה גם היה טעם רב בהפצת קלסתרון פניו. הפצרנו באזרחים כי
אם יראו אותו, יסגירוהו מייד למשטרה.
ובכן, עברו עלינו יומיים כאלו, אף אזרח לא דיווח כי ראה אותו,
אנחנו ניסינו בינתיים לפתוח במשא ומתן עם הצלף, והוא, בתגובה,
ירה בנו ומעת לעת גם פגע. הדבר היה מכעיס ביותר - בשלב ההוא
עוד לא הבנו את הדרך הנכונה בה יש לתקשר עימו, וראינו ביריותיו
דבר מעליב, פגיעה אישית ממש - ולכן המשכנו להפיץ את קלסתרונו
בכל המדינה ואף, בעצתו האישית של השר לבטחון פנים, העלנו את
גובה הפרס על ראשו. אך הוא לא נצפה בשום מקום: כאילו בלעה אותו
האדמה. היועץ המשפטי של המשטרה החל לבדוק את האופציות החוקיות
לפרוץ אל תוך הדירה, והתברר לו כי הדבר אפשרי רק בהסכמה בכתב
של בעליה. התחלנו לנסות ולדון איתו בנושא, ואפילו חשבנו שהגענו
להתקדמות מסויימת - מומחה הצפנים של המשטרה הבחין בדפוס מסויים
בתדירות היריות, למשל, בלילה הן פסקו לחלוטין, ועוד דברים
מתוחכמים אף יותר, שמפאת רגישותם עדיין לא ניתן לדבר עליהם -
כך או כך, הוא, כלומר מומחה הצפנים, טען כי למיטב הבנתו, היורה
מוכן לדון איתנו בנושא. שמחנו על פריצת הדרך, אבל אז קרה מקרה
מצער שכבל את ידינו בהמשך.
אני, כזכור, הייתי אז יומנאי מתלמד בתחנת המשטרה, צעיר מאד,
ובוקר אחד קיבלתי ידיעה על התפרעות בשדה התעופה. התברר כי
היורה נצפה כשהוא אוסף את מזוודתו בטיסה שחזרה מניו-יורק. על
אף שהוא היה מגולח, בניגוד למראהו בקלסתרון שהפצנו, הצליח נוסע
עירני לזהות אותו, התנפל עליו והפליא בו את מכותיו. לאחר מכן
גרר אותו כשהוא חבול וחבוט אל השוטר שעמד בצד, משגיח על תנועת
הנוסעים הנכנסים. האיש דרש מן השוטר, במזומן, את הפרס שהובטח
למביא את ראשו של היורה. לשוטר לא היה כסף מזומן עליו, והתפתחה
קטטה קלה. לא ארחיב בנושא זה, ואתמקד רק בנקודה החשובה
לענייננו: היורה הגיע לחדר המיון כשהוא פצוע אנושות ומחוסר
הכרה.
כיומנאי בתחנה, מיהרתי להפיץ את הידיעה לשוטרים שעמדו עדיין
ברחוב, ויכולתי לשמוע את אנחת הרווחה שלהם כמעט גם ללא עזרת
הטלפון. המחסומים הוסרו, התנועה חזרה למסלולה, ומלבד תקרית
מצערת אחת - בעל חנות הנקניקים בו התמקמו השוטרים הובהל לבית
החולים עם קצב לב לא סדיר זמן קצר לאחר שחזר לחנותו, בה מיקמנו
את בסיסנו הזמני - ובכן מלבד זאת חשבנו כולנו כי הנה שבנו אל
המנוחה והנחלה. אחרי כמה שעות נורתה יריה נוספת, והבנו כי יש
עוד יורה.
הפעם היינו חכמים יותר, והבנו כי המפתח לפעילותו של היורה, כמו
גם לדירה עצמה, נמצא אצל בעל הדירה, שהיה, כזכור, מאושפז במצב
אנוש בבית החולים. לא יכולנו לאבד זמן. עניין של חיים ומוות
עמד על הפרק. החלנו מייד לחקור אותו. למרבה הצער גילינו כי
איחרנו את המועד: למרות חקירה מאומצת, יום ולילה, לא חלפו
יומיים והוא נפטר בזרועות החוקרים.
המשטרה היתה אז במבוכה אדירה. ידינו היו כבולות. האדם היחיד
שיכול היה לתת לנו, בחתימתו, את האישור לפרוץ אל תוך הדירה, או
אפילו לירות לתוכה, תוך אפשרות של הסבת נזק לתריסים או חלילה
לרהיטים בתוכה, היה עתה, סליחה על הביטוי, מת.
הבעיה הפכה חמורה יותר כשהתחילו להגיע אלינו תלונות מהשכנים
באותו הבניין, על כך שרעש היריות טורד את מנוחתם, מפריע להם
להאזין למוסיקה או לנוח בצהריים, או מבהיל את חיות המחמד שלהם.
הבנו אז כי אם הבעיה לא תפתר במהירות, נעמוד בפני תביעות ענק
על ירידת ערך הדירות, ומי יודע מה עוד. מנגד, כאמור, לא נותרו
בידינו אופציות ממשיות של שימוש בכוח. החלטנו להגמיש את התנאים
שלנו, ולעשות אף מחוות של רצון טוב לצלף, כדי לעורר בו אמון
ורצון לשיתוף פעולה. בתמורה דרשנו בתוקף כי הוא יגלה התחשבות
גם מצידו, וכי - מלבד במקרים חריגים כמובן, עליהם אנחנו סולחים
מראש - לא יירו יריות בין שתיים לארבע.
המשא ומתן הפעם היה מוצלח למדי. ספגנו אמנם תריסר הרוגים, אך
תמורת אספקת מזון ותחמושת נעתר הצלף לבקשותינו ופסק כמעט
לחלוטין מלירות בצהריים.
למרות ההישג המרשים, חשנו עדיין כי יש משהו לא הוגן ואף לא
סימטרי ביריות הללו, שהגיעו ממרום הקומה השלישית, מבלי שהיתה
לעוברים ברחוב - בשלב ההוא פתחנו אותו מחדש לתנועת אנשים, לאור
בקשות הציבור - הזדמנות של ממש לנסות ולחמוק מהכדורים. לאחר
כמה מחוות לשיפור האוירה, כמו התקנת מזגן בדירה וריהוט מחודש
של המטבח, הסכים הצלף לדון עימנו בסדרי היריה. ביקשנו כי יירה
פעמיים באויר לפני שהוא צולף בעוברים ברחוב. הוא לא הסכים,
כמובן, ואמר כי הדבר הוא בזבוז של תחמושת (גם הדיירים בקומות
הגבוהות של הבניין שממול לא כל כך אהבו את הרעיון, אך הם לפחות
הבינו כי לעתים יש להתפשר לטובתו של הכלל). הבטחנו לספק לו
תחמושת כפולה ומכופלת, והוא כבר נעתר, כשנאלצנו לבלום את העסקה
בעקבות תלונתו של נציג ארגון כבדי השמיעה והחרשים, שטען מולנו
כי הסדר זה מפלה לרעה את האוכלוסיה אותה הוא מייצג, ומקנה לה
סיכויים פחותים להתחמקות. שוב היינו במבוכה, ורק לאחר שבוע של
התייעצויות מצאנו את הפתרון, פתרון שקשה להאמין שחיינו קודם
בלעדיו. סיפקנו לצלף מרגמה קטנה, ואספקה בלתי פוסקת של פצצות
תאורה בצבעים שונים, ובתמורה להסדר כספי נדיב למדי הוא הבטיח
להשתדל לזכור, טרם כל יריה, לשגר לחלל האוויר שתי פצצות תאורה,
בעדיפות בצבעים שונים; לאחר מכן לירות עוד שתי יריות באויר;
ורק לאחר מכן לצלוף באנשי הרחוב. ידענו כי אנו מותחים את החבל
מעט מעבר לסביר. הטלנו על הצלף משימות רבות משנהוג לבקש מאזרח
פרטי. ואכן היו לו מספר התקפי זעם, לא בלתי מובנים, בהם הוא
קטל את כל אנשי הרחוב - אך מקרים כאלו היו מועטים יחסית,
וככלל, הרגשנו שוב כי הגענו לאיזון בריא.
עתה הדברים עברו להתנהל על מי מנוחות, ואני מאמין כי המשך
הסיפור ידוע ומוכר לכל. אספר אותו בכל זאת, בקיצור נמרץ, משום
שאני יודע כי מאזינים לנו כרגע אנשים מרחבי העולם כולו,
וביניהם גם סינים רבים, עם נחמד וגדול, אך בור בעניינים
הקשורים בתרבות. ובכן, פצצות התאורה הן דבר יפה, ורבים מתושבי
השכונות הסמוכות באו לראותן. הנסיון לחזות בהן באמצע השבוע היה
לעתים מטריד, כיוון שלא יכולנו לדעת מתי בדיוק הן יירו, והיה
משהו מרגיז בחוויה של לעזוב את העבודה באמצע היום, להגיע
לרחוב, לחכות חצי שעה, ולשוב בלא כלום. וכך, אלו שגרו רחוק, או
פשוט לא יכלו לצאת מן העבודה, היו מנצלים את סוף השבוע, אורזים
מעט מזון ובגדים חמים, מגיעים בשעה מוקדמת בבוקר, פורשים כסאות
נוח בנקודת תצפית נוחה, על הגגות הסמוכים, במרפסות, וגם ברחוב
עצמו, ומצפים למופע. אלו היו ימים יפים: ראשוניים, בתוליים.
תחושת ה"ביחד" שהיתה אז היא דבר שקשה לשחזר היום. ידענו שאנחנו
חלק מן ההיסטוריה; שאנחנו מקריבים דברים יקרים לנו, למען הכלל.
נוצרה דינמיקה מיוחדת בשבתות הללו של הציפיה המשותפת. לקח לנו
גם זמן - זה נשמע מצחיק עכשיו, אני יודע, נכדיי נוהגים להקניט
אותי על כך - ובכן לקח לנו זמן להבין שהצלף אינו יורה סתם;
שהוא זקוק למטרה. היו בינינו אצילי נפש שהתנדבו, לטובת הכלל,
לשמש מטרות נעות, אך הם התכלו די מהר. נאלצנו לפתח מנגנון
משוכלל יותר של בחירה. היינו יושבים עד שעות הבוקר המוקדמות
בדיונים פילוסופיים - את מי ראוי לשלוח? הזקנים נקטלו מהר מדי;
ביריה הראשונה ממש. כך גם השמנים, והילדים הקטנים. היינו
זקוקים לאנשים שיודעים לרוץ. אך את מי ניקח? את מי נשלח? אני
מניח שהדבר נשמע לכם עתה מעט מוזר, אך האמינו לי, אנו התווכחנו
בלהט, כאילו היה מדובר בחיים ומוות. ומן הויכוחים הללו צמחו
חברויות חזקות מאין כמוהן, וגם אהבות.
אך עולם כמנהגו נוהג, ודין תקופות נעורים לחלוף. השמועה עשתה
לה כנפיים, ואנשים החלו להגיע גם משאר המדינה. בתי קפה חדשים
נפתחו והיו צפופים תמיד. היו מי שהגיעו לבד, היו משפחות, והיו
גם קבוצות מאורגנות של ממש. הצלף לא היה בררן, וחלק מהמגיעים
מחוץ לעיר היה גם כן נקטל, והדבר רק הוסיף לריגוש. למעשה, היו
רבים שחזרו לביתם מאוכזבים לאחר שלא נורו, וזאת על אף שעברו
ברחוב הלוך ושוב. אכזבה זאת, לשמחתנו, הביאה אותם לביקור נוסף,
ורבים עשו להם מנהג של קבע לעבור ברחוב לפחות אחת לשבוע. עסקי
התיירות בעירנו פרחו. תיירים הגיעו גם משאר העולם, וכך למדנו
משהו על העדפותיו האתניות של הצלף, יקיר העיר. התיירים היפנים,
למשל, היו נקטלים בהמוניהם. ואיזה גלי צחוק שזה היה מעורר!
אינני רוצה לפגוע ביפנים, חלילה, אך ברור ומובהק הוא ש - ופה
תרשו לי לצטט את ראש העיר - אין כמעט דבר מצחיק יותר, מיפני
נורה.
אינני רוצה לצייר תמונה ורודה מדי. היו גם לא מעט רגעים
עצובים. תקופות של משבר. הפורץ הארור, ימח שמו וזכרו, אשר חדר
לדירתו של הצלף באישון לילה, היה, כנראה, המקרה הקשה מכל. הוא
נורה מיד, כמובן, אך ללא כל אזהרה, ובשעה כל כך לא שגרתית,
שהשכנים התכנסו עוד באותו הלילה לאספת דיירים דחופה, והחליטו
על נקיטת סנקציות כנגד הצלף. הם הפסיקו להעביר אליו דואר. רק
אחרי חודש וחצי של התערבות ממשלתית חריפה בסכסוך שכנים זה -
חודש בו ידעה מדינתנו את השפל הכלכלי החמור בתולדותיה - הצלחנו
ליישב את העניין.  
כשאני מדבר על כך עתה, פני אולי נראות שלוות, אך אני חש מחנק
עז בגרוני. הזכרונות מוחשיים עדיין כל כך, ומציפים אותי לא רק
היום, ביום השנה; אין כמעט יום שעובר בלי שחולפת במוחי תמונה,
או אמירה, או צליל, הקשורים בצלף, ובמהפך הנפלא שהוא הביא
לעירנו הקטנה, ולמעשה, לעולם כולו. קמו, כמובן, חיקויים רבים,
בערים שונות ובמדינות משונות; היו שניסו לחקות במדויק את דפוס
הפעולה של הצלף שלנו, והיו שלקחו לעצמם חופש אומנותי וגיוונו
בכלי הנשק, שעות הפעילות או מטרות הירי. אך גם החיקויים
שהתיימרו להיות מדויקים, וגם אלו שהתנערו מראש מהרעיון להצליח
ולהדמות לצלף של עירנו, אלו גם אלו לא הצליחו ליצור את התחושה
המיוחדת, הבלתי נשכחת, שהיתה עוברת בגוו של אדם שהיה נכנס
אצלנו לשדרות המזל. שם, במקומות האחרים, ההרג היה סתמי, ריק;
ואילו אצלנו, ידענו כי כל יריה נורית מתוך חיבה, הערכה, ואהדה.
היחסים שהיו לנו עם הצלף העירוני היו יחסים ארוכי טווח, של
גדילה משותפת ושל כבוד הדדי.
שישים וחמש שנים עברנו ביחד. גדלנו, התפתחנו, הקמנו משפחות,
הבאנו ילדים לעולם, נורינו. למדנו להתחשב, פיתחנו רגישות זה
לזה, פיתחנו וטיפחנו מורשת ודאגנו להנחיל אותה לילדינו. מי
יכול לשכוח את החגיגות במלאת עשר שנים ליריה הראשונה? את השמעת
הבכורה של היצירה המרגשת, שהפכה להמנון העירוני שלנו, ואשר
נכתבה על ידי שכנו של הצלף, אשר התחרש בצעירותו? את הפסקת
היריות לשבוע ימים שלם, כאות הזדהות עם מאבק המובטלים? ואת
חנוכת הקאזינו החדש, ביום השנה העשרים וחמש? לנצח נזכור גם את
החורף הקשה, בו הוצפו הבתים ונרטבה התחמושת, ואת הצינון הקשה
של הצלף, ואשר למזלנו הוא התאושש ממנו במהרה.

אך גם הדברים היפים ביותר מגיעים לקיצם. לפני שנה - כבר שנה!
והזמן החולף לא הקהה במאומה את תחושת החסר המציקה, את הכאב
החריף - לפני שנה איבדנו דמות יקרה, גדולה כל כך ועם זאת גם
אנושית כל כך, ציבורית בהשפעתה, אך אישית בהוויתה. פער גדול
נפער בליבנו מאז לכתו, בשיבה טובה. לפני שנה התכנסנו כאן
כולנו, שועי עולם עומדים כתף אל כתף עם פשוטי העם, לצורך פרידה
אחרונה. אחרי יותר משני דורות של ירי, חשבנו שתהיה זאת גסות
רוח ובושה לאומית פשוט להפסיק, ולתת למוסד לאומי נפלא כל כך
לרדת לטמיון. בצו מיוחד, עליו הכריז מעל במה זו ממש נשיא
המדינה, ושהפך מאז לחוק יסוד, קיבלו השוטרים את האחריות על
מימוש צוואתו: להמשיך ולירות. והם יורים, ועל כך אני מודה להם;
הם מביאים נחמה, אף כי קטנה, לתוך מציאות חיינו הקשה והחלולה.

צלף עירוני יקר, אנו מצדיעים לך היום, וזוכרים אותך בכל יום.
הסתיו מתחיל, והגשם הראשון ניתך עלינו ממעל רק שלשום; קראנו לו
על שמך: היורה. אם אתה שומע, דע כי לא שכחנו, וכי אנחנו
משתדלים להמשיך ולקיים את מורשתך בכל יום, בכל מקום.      

כבוד נשיא המדינה, אדוני ראש הממשלה, שרים, שגרירים, תושבים,
קהל יקר; אני מודה לכם על שהענקתם לי את הכבוד לדבר כאן היום.
אבקשכם ללבוש את האפודים אשר מתחת לכסאותיכם. נכבד עתה את זכרו
של הצלף במטח יריות קצר.