"קחו למשל דג. מה עושה דג? דג הוא דג, וזהו."
בעשר מלים אלו היה פרופסור שלומציון נוהג לפתוח כל אחת
מהרצאותיו בשלושים וחמש השנים של שבתו על כס הפרופסורה;
ומכיוון שהיה מומחה לעולמה של רומא הקדומה, ובמיוחד לתרבות
הנאום בימי הרפובליקה, היו שהתפתו לחשוב, שהקפדתו על פתיחה זו
אינה אלא סוג של מחווה - אף כי מחווה צינית ומפוכחת מאוד -
לסנאטור קאטו הזקן, שהיה חביב עליו במיוחד, ואשר, כידוע, נהג
לחתום את כל נאומיו בקריאה להחרבתה של קרתגו. ובכל זאת, הפער
בין קרתגו לבין הדג רחב למדי, מה גם שבקרתגו דובר על חורבן,
ואילו הדג עשה רושם של יצור חי למדי ("מה עושה דג"), אף כי
נטול יומרות ("דג, וזהו"). אבל אם לא קרתגו, מה כן? לאל
הפתרונים, והוא נמנע בעקשנות מלחלוק אותם עם ציבור בני
התמותה.
בשנה הראשונה בה עסק בהוראה - תקופה שנדמית עתה מרוחקת לא פחות
ממושא הרצאותיו - גרם מנהגו זה להרמות גבה תכופות. "דבר אחרון,
יש איזה עניין", אמר לו ראש החוג דאז, לאחר שסיימו לדון
בשינויים הצפויים בתוכנית הלימוד, והוא מגרד באי נוחות בעורפו,
"איזה עניין עם איזה דג. מה הסיפור עם הדג?" ושלומציון, עודו
עומד מול הפרופסור המביט בו מעבר למכתבתו ומחכה לתשובה, פשוט
משך בכתפיו ואמר, "דג הוא דג, וזהו". ראש החוג שתק קצת, אז
מלמל קצת, הפך מעט בניירות שהיו שרועים בתפזורת בעלת חזות
מלומדת על שולחנו, ובסוף אמר, "טוב, כן", והוסיף, "רק תדאג שלא
יטבע", וסימן לו לצאת, מה שנתפס על ידי שלומציון הצעיר כאישור
מרומז להמשיך ולעשות כרצונו. הוא המשיך, וחודש אחר כך נקרא
למשרדו של הדיקאן. "ידידי המלומד והצעיר", אמר לו זה, "הישגיך
המחקריים בהחלט מרשימים, אבל אי אפשר להיות גם היסטוריון וגם
דייג, בסדר?" "אני לא דג", ענה שלומציון. "אז מי דג?" הקשה
הדיקאן. "הדג הוא דג", ענה. הדיקאן הסתכל בו מעט, מנסה לשקול
אם מילותיו האחרונות ראויות לבחינה, ולבסוף אמר לו, "פשוט עזוב
את זה, טוב?" ושלומציון שוב משך בכתפיו ויצא, ולא שמע ממנו עוד
בנושא.
ואכן, קשה היה להתווכח עם שלומציון על הקביעה כי "דג הוא דג";
דג הוא אכן דג. אולם התוספת הקטנה של "וזהו" הביאה אותו פעם
אחת אל כותרות העיתונים. היה זה באחת השנים בהן התארח
באוניברסיטה ידועה ביוון, ובהרצאתו, שעסקה בהשפעה ההלניסטית על
התרבות הרומאית, נכח בדרך מקרה ראש איגוד מגדלי-הדגים
וזורקי-החכה; נוכחותו שם הייתה מיותרת מלכתחילה, מכיוון שהגיע
לאוניברסיטה בחיפוש אחר בתו, שהייתה סטודנטית למדעי המדינה,
ושהתה בכלל באולם אחר; אולם חוש הכיוון שלו על פני היבשה היה
מפוקפק, והוא מצא עצמו צועד לתוך הרצאתו של שלומציון בדיוק
כשזה פתח בדברים. כששמע את הצהרת הפתיחה של הפרופסור, רצה
לזעוק לעברו משהו, אולם הצליח להתאפק, יצא מן האולם, וניגש
הישר למשרדו של נשיא האוניברסיטה, בתביעה לקבל התנצלות אקדמית
רשמית על הוצאת הדיבה הבוטה על ציבור דגי הדגים ומוקיריהם.
נשיא האוניברסיטה, שחשב שמדובר במתיחה, התייחס בביטול לבקשתו
של האדון בעל המבט הפרוע, ומשזה התעקש וסירב לעזוב את המקום
ללא התנצלות, קרא למשמר האוניברסיטה, אשר סילק אותו משם בכוח,
למבוכתה הגדולה של הבת, שיצאה באותה השעה מאחד הבניינים עם כמה
מחברותיה ללימודים. למחרת, וכן במהלך כל השבוע שלאחר מכן,
נרשמה שביתה כללית של דייגי יוון (לא כולל אלו שבאיים, שניצלו
את ההזדמנות כדי להגשים שאיפה רבת שנים ולהקים ארגון עצמאי),
והדייגים ניאותו לחזור לעבודתם רק לאחר פגישת פיוס שנערכה
במשרדו של שר החינוך. הפרופסור שלומציון אמנם לא נכח בפגישה,
אולם מצא את עצמו מקושר אליה טלפונית, מתנצל בפני העם היווני
כולו על אי-ההבנה שהתעוררה למשמע דבריו ומצהיר, בשמו ובשם העם
היהודי לדורותיו, על הערכתו רבת השנים לדיירי הים.
אולם זה היה באמת אירוע חריג; לרוב הוליד "פתיח הדג" שלו
תגובות אחרות. אחת מהן נטתה לחזור על עצמה בכל שנה באחידות
כזו, שבשנים הראשונות עוד היממה את הפרופסור, ורק אחרי זמן רב
הצליח להתרגל אליה, ולהתייחס אליה כאל חלק ממסלול תנועתו של
הטבע, קבועה ונצחית כמו שקיעתה של החמה. רגעים לא ארוכים אחרי
שהיה מסיים את דבריו, בשיעור האחרון בסמסטר, ומאחל לקהל שומעיו
הצלחה בבחינה, ובעודו ניגש לרדת מבמת המרצה, היו מכתרים אותו
שלושה סטודנטים - תמיד שתי בנות ובן, ואחת הבנות, בכל שנה ללא
יוצא מן הכלל, ממושקפת ובעלת תלתלים - ומצהירים בלבביות מעט
מעושה כי מאוד נהנו מהקורס, ובשם הכיתה כולה היו רוצים להודות
לו, וגם להעניק לו שי קטן; ואז הבחור - תמיד הבחור - היה שולף
מאחורי גבו אקוואריום עגול ובו דג זהב, שבשלב זה נדמה היה שהוא
משועשע למדי מההתרחשות סביבו, ופרופסור שלומציון היה מחייך
ואומר, "תודה, באמת, מאוד נחמד, לא הייתם צריכים". התלמיד היה
מושיט לעברו את האקוואריום, מתעלם מדבריו ואומר "בבקשה", ואז -
בטון של הנאה השמורה לרגעים של שבירת מחיצות, מוסיף - "דג זה
דג"; "כן, כן", היה עונה שלומציון. או אז היו מבינים כולם כי
הפרופסור לא יוכל לשוב לחדרו כשהוא נושא לבדו גם את התיק וגם
את הדג, שלאחיזתו נדרשו שתי ידיים; האקוואריום היה עושה את
דרכו בחזרה אל ידי התלמיד, שהיה נענה מיד להצעתה של המתולתלת
ללוות את הפרופסור למשרדו, והם החלו עושים את דרכם זה לצד זה -
הפרופסור, הסטודנט והדג - בשתיקה יחסית; וכשהיו מגיעים לפתח
משרדו של הפרופסור, היה הוא מודה לתלמיד, מבקש ממנו להניח על
השולחן, שעמד מחוץ למשרד, את האקוואריום, ואומר לו כי הוא
יסתדר כבר מכאן. אז, אחרי שהתלמיד היה מסתלק, היה שלומציון
פותח את דלת משרדו, מכניס תחילה את התיק, אחר כך את
האקוואריום, אותו היה מניח על השולחן במרכז; אחר היה סוגר
מאחוריו את הדלת, מתיישב ליד השולחן, מניח לסנטרו להישען על
גבי כף ידו, ונאנח; והדג, שהיה עד אותו הרגע שרוי בשלווה
מימית, היה מתחיל סובב את האקוואריום בקצב מוגבר, מבחין בעשרות
כדורי הזכוכים הריקים שמילאו כל פינה בחדר, ושעוררו בו תחושת
מועקה חריפה בנוגע לעתידו.
זה היה, כאמור, טקס קבוע, שהומצא מחדש בכל שנה. היו גם טקסים
מתחלפים, חד-עונתיים. באחת ההרצאות הבחין פתאום בתכונה מיוחדת
בשורה הראשונה, שלרוב הייתה ריקה זולת עוזרת ההוראה התורנית
שלו ותלמיד אחד מבוגר וכבד שמיעה, ואילו עתה הייתה מלאה עד אפס
מקום בסטודנטים שכמעט התפקעו משביעות רצון עצמית על שובבות
עתידית. הוא סידר את ניירותיו, כחכח אל תוך המקרופון ואמר,
"קחו למשל דג"; ולפני שהספיק להמשיך את המשפט שלפו כל יושבי
השורה הקדמית, השד יודע מאין, דגי סלמון אפרוריים. "מה עושה
דג", הוא המשיך, מתעלם מההמולה הקטנה ומריח הנמל שהחל מתפשט אט
אט באולם, והדגים, כך נדמה היה לו, התחילו פותחים וסוגרים את
פיהם חליפות. "דג הוא דג, וזהו", חתם, ומהשורה האחורית החלו
להעביר לכל יושבי האולם צלחות פלסטיק לבנות ובמרכזן עיגול
גאפילטע-פיש אפרפר. בשלב ההוא נכנס לאולם אב הבית, שנקרא לשם
כדי לסדר את המקרן; לאחר שעמד כמה רגעים המום, פוער את פיו ללא
הגה מול הפרה כה בוטה של כללי השימוש באולם, הוא הרים את קולו
והורה לכולם להוציא מיד מהאולם את מנות הכבד הקצוץ. מיד התפתח
ויכוח בינו לבין הסטודנטים, שהיו עסוקים בלסעוד את לבם תוך
השמעת קולות מצמוץ בלתי פוסקים, ורק אחרי רבע שעה של צעקות
ואיומים בדין משמעתי, וכן קריאה לעובדי הניקיון ופתיחת חלונות
האולם - מה שעורר בתורו ויכוחים נוספים על הקור והמחנק באולם,
שלצורך יישובם נדרשו עשר דקות נוספות - שבה ההרצאה למסלולה
המתוכנן.
אחת לכמה שנים הייתה כתבת נמרצת של ביטאון הסטודנטים מחליטה
לנסות ולחקור את שורש הפתיח הדגי. לרוב לא העלתה החקירה שום
ממצא מועיל, עד שבאחת השנים, כשעבודת המחקר, שהתחילה בראיונות
עם עמיתיו למקצוע של הפרופסור, נראתה כנכנסת למבוי סתום, אחד
המרואיינים, היסטוריון קשיש שספק אם שמע כהלכה את שאלותיה של
המראיינת, ושתשובותיו שלו נשמעו לה מעט סתומות, אמר לה, "יש לו
בן". או לפחות כך חשבה שאמר. הכתבת החליטה שהגיעה העת ליצור
קשר עם משפחתו של הפרופסור, ובפרט עם הבן המדובר, שעשוי לעזור
בפענוח התעלומה, ואז גילתה כי לפרופסור שתי בנות בלבד. מכאן
קצרה הייתה הדרך להסיק את המסקנה היחידה המתבקשת, לפיה "דג"
אינו אלא קיצור ל"דאגלאס", בן ממזר לפרופסור שוודאי נוצר בשנות
השתלמותו בארצות הברית, שהיו, כזכור בהיסטוריה האמריקאית
העכשווית, שנים של הוללות כללית ופריקת עול. למרבה הפליאה, גם
של הכתבת עצמה, היא הצליחה ליצור קשר עם בת מחזור של הפרופסור,
שבריאיון טלפוני אישרה את הסיפור ואף הוסיפה עליו מספר פרטים,
שהחשובים שבהם היו שדאגלאס זה "התדרדר לסמים" ושהפרופסור מתכחש
לאבהותו. מצוידת בהקלטה המרשיעה, ומלווה בעורך העיתון ובצלם,
הגיעה הכתבת למשרדו של הפרופסור בשעה שנקבעה מראש. הפרופסור
הביט בהם כלא מאמין. "זו בדיחה?" שאל, ומשראה את הבעת הרצינות
התהומית שהייתה שפוכה על פניהם פרץ בצחוק גדול. "אדוני
הפרופסור", פנה אליו העורך, שחש שהם אינם מתקבלים שם ברצינות
ההולמת, "באנו אליך מתוך כבוד, מכיוון שמדובר בעניין הנוגע גם
בצנעת הפרט, ואתה אדם בעל משפחה, והיינו רוצים לתת לך אפשרות
להגיב. באנו אליך ולא למשפחה שלך", הוסיף ולא פירש. "אני מאוד
מעריך את זה", ענה הפרופסור, ולאחר ששקל רגע בדעתו הוסיף,
"אולי תוכלו לסדר לי פגישה עם בני האובד דאגלאס?" בעוד הכתבת
והעורך מתלחשים ביניהם בלהט, הכריז הפרופסור שלומציון כי על אף
שהיה שמח להישאר עוד ולשוחח איתם בנושא, יש לו מספר דברים
אחרים שעליו לעשות. הכותרת בביטאון הסטודנטים שיצא לאור יומיים
אחר כך זעקה, "פרופסור מתכחש לבנו האמריקאי", ומתחת - "בשיחה
עם כתבת העיתון מכה פרופסור שלומציון על חטא ומבקש סיוע בתיווך
מול בנו, דאגלאס, אותו לא ראה יותר מעשרים שנה." בכתבה, נוסף
על תמלולי השיחות, הובא גם ריאיון עם סטודנט לפסיכולוגיה, שנה
א', שהסביר שאזכור שמו של הבן בתחילת כל הרצאה היא דרכו של
הפרופסור להתמודד עם רגשי האשם, וכי העובדה שהפרופסור משתמש
בשם המקוצר - "קחו למשל דג", ולא "קחו למשל דאגלאס" או אפילו
"קחו למשל את דאגלאס, בני", יש בה כדי לאותת על חרדות מודחקות
מימי ילדותו, הקשורות ליחסים שלו עם אביו. ביום שלאחר הפרסום,
דממת חשמל קפוא עמדה באולם שעה שהפרופסור צעד אל הבמה לשאת את
הרצאתו. מספר משולש מן הרגיל של סטודנטים נדחק בשורות
ובמעברים, צבא על דלתות האולם ועל חלונותיו. שלומציון יישר את
רשימותיו על דוכן הנואמים, הביט באולם, הבליע במאמץ חיוך
שהתעקש להתגלות בקצות לחייו, כחכח בגרונו, אמר, "שלום לכולם",
ואז, "קחו למשל -" ואז, אחרי היסוס של כמה שניות, בו הספיק
לסקור במהירות את קהלו באולם, השלים - "דג", והמשיך את הרצאתו
כבכל שבוע.
אולם זה היה מקרה חריג למדי. לרוב חיפשו הסטודנטים פתרונות
יומרניים פחות לשאלת הדג. היה סטודנט שהצביע על כך שבמידה
וייכתב במהופך, הפרופסור אומר למעשה "והזוג דאו הגדגדה, שועה
מגדל שם לוחק", משפט שנדמה היה לו כי הוא נושא בקרבו משמעות
כלשהי. אחרים ניסו לחשב את הערך הגימטרי של המשפט, ולהגיע ממנו
למסקנות, ללא הצלחה מרובה. וכיוון שדורות של סטודנטים באים
והולכים, היה כל דור מגלה עניין ראשוני בתעלומה, ומשוכנע כי
הוא יהיה זה שיצליח, סוף סוף, לפתור אותה.
באחד הימים, ופרופסור שלומציון כבר זקן, והוא יושב ומכווץ את
עיניו אל מול מאמר במשרדו, נשמעה דפיקה בדלת. פרופסור שלומציון
הרים את ראשו, הנמיך את משקפיו לקצה אפו, וקרא לנוקש להיכנס.
סטודנט צעיר, בעל עיניים סקרניות, פתח את הדלת וסימן שאלה על
פניו. "היכנס, היכנס", אמר הפרופסור. התלמיד צעד פנימה, סגר
מאחוריו את הדלת ונשאר לעמוד.
"אני מקווה שאני לא מפריע, אני פשוט לומד אצלך בקורס", אמר
התלמיד בקול מעט נבוך.
פרופסור שלומציון הסתכל בו, ומשראה שהתלמיד נדם סימן לו בידו
שימשיך לדבר.
"רציתי רק לשאול משהו."
"בבקשה", אמר הפרופסור.
התלמיד נשם נשימה עמוקה, ולבסוף אמר:
"אתה פשוט רוצה שהם יגיעו בזמן, נכון?"
"מי?" שאל הפרופסור.
"הסטודנטים", ענה התלמיד.
שלומציון כיווץ לרגע את גבותיו, אומד את התלמיד במבטו.
"איזה סטודנטים?" שאל, לאט.
"כל הסטודנטים. להרצאה. לתחילת ההרצאה."
פרופסור שלומציון הסתכל בו רגע אחד, נשען קדימה, מרפקיו מונחים
על השולחן, פתח את פיו לומר משהו, ואז סגר אותו מבלי להוציא
הגה. הוא נשען לאחור על כיסאו, פתח שוב את פיו, ושוב סגר אותו
ללא אומר, וחייך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.