בהביטי אל המראה, איני רואה דבר. קרני השמש אינן מתנפצות עליה,
גם לא נבלעות בתוכה. הן רק צונחות, מותשות, ומתפזרות בלא סדר
על הרצפה תחתיה. האיזור ההוא, לכן, מואר, כמו גביש קריסטל,
ומאפשר מבט בוהק אל נעלי הבלויות, המנסות להצטמק מול זוהרם
החודרני של רסיסי האור. אולם למעלה, משם מתחילה החשכה, כמו לא
רצתה השמש לשתף פעולה עם מעשה השיקוף שלי, אותי. קוי מתאר הברך
עוד נראים במעומעם, אך אז רק אפילה גדולה ומתפשטת, ערפל סמיך
של חושך הניצב בתוך החדר, והרהיטים והחפצים והתמונות והמצעים
מאבדים כולם מזוהרם ומתכהים, עד שאינם נראים עוד, ונותר רק חדר
מוצף חושך, ואיש בתוכו.