אני לא מסוגלת להסתכל לך בעיניים, העיניים העמוקות האלה שלך...
אתה בקושי פותח אותן, שלא יראו כמה אתה עייף וכמה קשה לך. שלא
יראו כמה צלקות ישנות, כאלה שלא מעניינות אף אחד בכל מקרה...
אולי יגלו משהו בטעות...

הוא לא אומר הרבה... הוא סובל בשקט... מנסה לשרוד. לא פותח את
העיניים כמעט, לא חי את זה... לא מרגיש את זה. אוי, ורק אני
יודעת כמה הוא שבור, וכמה הוא בוכה, כמה הוא זקוק לאהבה כמו
כולנו... זה לא אשמתו שחייו דפוקים... ואני יודעת, שנמאס לו
כבר. לסבול. ליפול. להתרסק. תמיד, בכל פעם מחדש. איך הוא אמר
לעצמו - הפעם אני לא מאמין לו, ואיך הוא מאמין... איך הוא סבל,
איך הוא חיכה...

הוא שונא אותי.
הוא שונא אותי כי אני יודעת הכל. כל מה שקורה בו. כי אני קוראת
בו כמו ספר פתוח. הוא לא בחור רע, הוא לא שונא אנשים! הוא פשוט
לא רוצה שידעו... בגלל זה הוא לא פותח את העיניים. שלא יגלו
כמה רע בו...
ובכלל, איך אפשר שלא להשתגע בסביבה כזאת?! איך אפשר שלא לרצות
למות? הם גרמו לזה... הם הרסו אותו... ועכשיו הוא מתבייש...
למה לך ילד? אתה לא צריך להתבייש בגללם! הם המגעילים פה, לא
אתה! הם הביאו לך את המצב הזה... בבקשה, בבקשה... הפסק להסתיר
את עיניך. גם כשהן דומעות הן כל כך נעימות... כל כך יפות...
אני אוהבת אותן כמו שאני אוהבת אותך... וזה המון. בבקשה...
הפסק להסתירן.