אני מסתכלת על ה"חיים שלפני" כמו שמכנים אותם כאן, וכל החיים
שלי עוברים מולי, עלק "כל החיים" הרי מתתי רק בגיל 21.
יש כאן מין הסכם כזה שמי שנרצח, נדרס, נאנס או היה ילד מוכה
מגיע למקום הטוב, או בשפת אנשי כדה"א- "גן עדן".
בכלל הכל פה עניין של פרוטקציות וככה החליטו לגבי אלימות. האמת
שאם תומר לא היה רוצח אותי כנראה לא הייתי מגיעה לפה. אז אולי
זה יצא לטובה. במילא ה"חיים שלפני" לא היו משהו, הם היו
שיגרתיים מידי. כולם היו שיגרתיים מידי. חוזרים הבייתה, במקרה
הטוב יותר מספיקים לישון איזה חצי שעה-שעה, רואים את השידורים
החוזרים של פיטר-פן בפוקס קידס, ואז הולכים להיות עם חברים.
אני הייתי אחת מהאנשים השגרתיים האלה. עם החיים השיגרתיים
האלה. אפילו שכל כך רציתי לגור על איזה הר מושלג במקום נידח או
על אי קטן באמצע שום מקום, נפל בחלקי לגור בישראל ולהיות "כמו
כולם" פחות או יותר.
היו לי שני הורים שגרו יחד, מה שבעצם הפך להיות די נדיר בחיים
ההם. היו לי גם שני אחים, גדול וקטן. עדיין יש לי אותם, פשוט
לא כאן איתי.
אחרי שתומר, ששכחתי להגיד היה החבר הכי טוב שלי, החליט להרוג
אותי בלהט הרגע, וגם די הצליח, הגעתי לפה. בימים הראשונים
חשבתי על המשפחה שלי ואז פגשתי פה את אבא של תומר, לא, הוא
דווקא נדרסה, וגם היא, כמוני לא הייתה מגיעה לכאן סתם ככה.
אבל טוב שיש קומבינות לאנשים ש'נלקחו טרם עת' וכנראה שגם טוב
שהרגו אותי. אחרי הכל כאן אני גרה על הר מושלג כמו שתמיד
רציתי, ואפילו יש לי בית קיץ באי קטן באמצע שום מקום. חוץ מזה
שכל בוקר אני זוכה לראות את כל העננים שמתחתי כמו צמר גפן- זה
כן נכון מה שמראים בסדרות מצויירות, באמת אפשר לעמוד עליהם אם
ממש רוצים. בימים עם ראות טובה אפשר גם לראות את כל האנשים
שלמטה. מ"החיים שלפני". לפעמים אני מתבוננת באנשים שהכרתי רק
כדי לראות כמה הם השתנו, אנשים משתנים בתקופה נורא קצרה וכשאתה
איתם אתה לא שם לב, נחמד לראות אנשים שהכרת משתנים לחלוטין,
לרוב נהיים אומללים עם הזמן, (אפיל שהם בכלל לא יודעים על זה)
ולדעת ששם אני לא אהיה יותר.
תמיד רציתי לעוף, עכשיו אני גם יכולה. עוד סיבה לאהוב את תומר
במובן זה או אחר.

פרק 1-
האמת אני קצת מקדימה את הזמן. אולי אני אספר קודם קצת על
עצמי.
נולדתי בשנת 1980 לשני הורים מאושרים, פחות או יותר.
אבא, איש קבע מדופלם. אמא אשת מחשבים מדופלמת קצת פחות.
אמא תמיד שלטה בבית. תמיד הייתה זו שמחליטה. ואם בטעות היינו
שואלים משהו את אבא, הוא היה מזכיר לנו "ללכת לאמא, שתחליט".
אני בכלל נולדתי בארצות הברית. תמיד כל כך רציתי לחזור לשם,
ללמוד שם. לא הספקתי. אבל עכשיו כשאני מסתכלת מלעמלה, אני מגלה
שהכל בדיוק אותו דבר. הקיץ יותר חם מהסתיו והסתיו יותר חם
מהקיץ. בשני המקומות אין חלליות והתחבורה הציבורית כבר לא
נשענת על סוסים ועגלות אלא על מוניות ואוטובוסים.וכן, גם
האנשים לא שונים בתכלית. ככה שבדיעבד זה לא כל כך נורא שלא
הספקתי.
בגיל 8 עברתי לראש העין, " בירת השפלה". אפילו קולנוע לא היה
לנו, גם לא קניון. זה לא אומר שגדלנו להיות יותר תרבותיים.
פשוט התקלקלנו מדברים שונים.
למדתי בבי"ס יסודי שהמורה בו קראה לי מטומטמת כי לא הבאתי אטלס
לשיעורים. אהבת אמת. אם הייתי בן אדם יותר קטן הייתי מתנקמת בה
כי עכשיו אני יכולה, מהמקום הטוב ("גן עדן", כאמור). אבל אני
אסתפק באיזכור השם הפרטי, גילת, למרות שאני לא מאמינה שהחכמת,
אני מקווה בשבילך שיהיה לך רק טוב. אני למדתי ממך המון. בעיקר
להתעלם מאנשים כמוך.

אף פעם לא הייתי מהבנות הכי מקובלות, הכי יפות, הכי שוות. אבל
היה לי בהחלט מקום טוב ב"היררכיה". אין תלונות.
המשכתי ללמוד בתיכון. מגמת פיזיקה- מחשבים. המליצו עליי גם
לכיתת אונות וגם לכיתה מדעית. התלבטות קשה. אין תלונות. נהניתי
מכל רגע בתיכון. כמעט. אפילו לא.
את החיים החברתיים הכי אהבתי בתקופת התיכון. זאת אומרת מכל
התקופות שבהן חייתי. עכשיו הרבה יותר כיף. אבל זה בהחלט משהו
שונה לחלוטין וכמעט לא ניתן להשוואה. אני אפילו לא בטוחה שבתור
בת תמותה הייתי מבינה את זה. אני אנסה להסביר על חיי החברה פה
בהמשך. אהבתי שאין מחוייבויות. כמובן שכרגיל לא ידעתי להעריך
את העובדות האלו באותו זמן.

את תומר הכרתי בכיתה י"ב.

תומר היה תלמיד חדש. הוא הגיע מלונדון. שם הוא התגורר במשך חמש
השנים שלפני בגלל העבודה של אמא שלו.הם עברו ללונדון כשאמו
הייתה פיזיקאית. אבל אז בחברה בה עבדה גילו שהיא גונבת כספים.
עוד אחת שמטילה צל על החברה הישראלית. היא הייתה חייבת לעזוב
את העבודה ולחפש עבודה כמנקה. בסוף נמאס לה והיא הניחה שבארץ
לא יכול להיות יותר גרוע. אגב,  כשהם חזרו לארץ היא נהייתה
זונה בגלל המחסור בעבודה. (הבטחתי לו שאני לא אספר. אבל הוא
רצח אותי. אני מניחה שזה נותן לי זכות לבטל לפחות חלק מההבטחות
שהבטחתי לו. אני יודעת שהוא מעולם לא הבטיח שלא יהרוג אותי אבל
זה נראה לי מין הסכם שלא מועלה בכתב בין חברים- לא להרוג אחד
את השני).
אבא של תומר היה רופא. אבל הוא נשאר בלונדון. תומר תמיד אמר
שזה בגלל שהוא פחד שלא יימצא עבודה בארץ והוא רצה לספסד את
המשפחה. אני תמיד חשבתי שהוא לא אהב אותם מספיק. אבל זו רק
דעתי.
וככה הגיעו לארץ אמא של תומר, חווה, תומר, ואחותו הקטנה.
אחותו הקטנה של תומר, היא סיפור די עצוב. אני לא חושבת שראיתי
מעולם ילדה יפה כל כך כמו נטע, אחותו של תומר. יופי שלא ניתן
לתאר במילים. אבל כשהיא הייתה בת 12 אחד הלקוחות של אמא שלה
(ושל תומר) ניסה לאנוס אותה ומאז היא לא דיברה עד גיל 18,
כשהתגייסה. איבדה את כל הנעורים. היום אגב היא בת 23. אני פשוט
עוקבת מפה על הכל. היא עדיין משתקמת אבל הולך לה האמת לא רע
בכלל.
אני יודעת שעכשיו זה ישמע מאוד לא אמין, אבל האמת שהמשפחה של
תומר, משפחת אידלברג, הייתה מאוד אוהבת וחמה. כן, כן. נטע אף
פעם לא האשימה את אמה במקרה. מעולם לא היו כעסים על מקצוע
האם.
תומר מידי פעם היה קצת מדוכא, אבל מעולם לא הפגין זאת. חוץ
מלידי כמובן. היינו חברים הכי טובים.

ביום הראשון שתומר הגיע לבית ספר היה לו מראה קצת מתנשא. כאילו
הוא חושב שהוא טוב יותר. אני ישר קלטתי שזה חוסר ביטחון. אבל
מהר מאוד תומר התאקלם ונהיה אחד הילדים האהובים בשכבה.
מהבנים שטובים בהכל- חכמים, ספורטאים, כל הבנות רוצות אותם.
כזה היה תומר.
ותומר ואני, כך רצה הגורל, מצאנו את דרכינו להיות חברים הכי
טובים.