קברנה סוביניון
בערב ההוא, הערפילי, כשטרקת את דלת הטנדר המאובק וקברנה
סוביניון בידיך, הרגשתי כמעט נכלמת. מה זה? ספסל, ושמיכת פיקה
(קרן אומרת שבקיבוץ מכנים אותה "וופל") וורד אחד, מורכב מעלי
כותרת שהספיקו להינמק (זו האנקדוטה שהכי נגעה בי, הבשלות
המרקיבה של מסורת האוהבים המקסימה שניסית לכונן בשגרת היום).
הושבת אותי, כשם שמושיבים פעוט
ללמדו קרוא וכתוב, והנהנתי בחיוב, דוחה סיפוקים.
כמה דקות לפני כן, במעלה הגבעה, איש ואישה הרה בקשו שנעלה אותה
לקצה, היות ואמבולנס מחכה לה שם, להובילה לבית החולים. ילודה,
רק זה מה שהיה חסר לנו.
הנחתי שמהסימבוליות של המקרה כבר תעשה מטעמים, ושתקתי. מי אני
שתמרה את פיך.
קולות פיצוץ וירי נשמעו מלמטה, תוצר של חתונה מוסלמית, של
הינומה, ושל כרוז שקורא לעתיד טוב יותר קלישאות בצבע מהגוני
וכוונות שאינו פרו-פוליטיות.
"תני לאנשים לשמוח", אמרת. "את מכולם צריכה להבין אותם, את
שמביעים רגעים של אושר וסיפוק, באמצעות ירי ופיצוצים. לשם מה
הביקורת?". חייכתי סרקזם והצעתי שאולי אצטרף. אתה להרה ההיא עם
השמלה שלא יכולה להגיע עם כף היד אל בין הרגליים, ואני לכרוז
המחתן בערבית ויורה באוויר כמחפש מטרות.
צינה אחזה בין אצבועתיך. אני יודעת, כי הבחנתי בך נושך שפה
תחתונה, מבליג, מתחנן בינך לבין עצמך שארד
לשורה התחתונה, לא לתחתונים ולא לתחתית, כפי שהורגלתי.
מצאת לנכון להגדיר את הרגע הזה, כמתאים, ושלפת תמצית משירי
אלתרמן (כוחו במותניו המשונסות, מונח. גם כבודו) בכריכה רכה
וירוקה. אם עלי הוורד שקמל קימטו לי את הסרעפת, אז העילה
לאלתרמן עוררה את אפקט הפליטה.
"שארית הפליטה?", שאלתי. ואתה הבטת בי במבט מבולבל. כל כך
התאמצת להכיל ברגע ההוא אינטימיות, להפכו למכונן בעבורנו, ואני
גרמתי לך להתבדות ("אל תקחי קרדיט", היית לבטח סונט בי אילו
שמעת אותי מספרת אותנו בדיעבד).
נטלת את היד שלי, וברעדה דחפת את לחיי לעבר זו שלך והתחלת מצטט
בו. זה היה מקסים, גיא, לראותך נלחם בשארית כוחותיך. פתאטיקה
להמונים. מעט מן היין זלג משפתי וליקקת את מה שנשאר. כשהגענו
לעליית הגג, בדרך חזרה מהמושבה לא הרפית מאחיזתך, והולכת אותי.
שלושה עליי כותרת, על כל אחד מהם חרוטה בדיו מילה מן השלוש שלא
יגרמו לי ללכת, עשו את הפעולה ההפוכה.
העלים שבטח מתנדנדים ברוח על ענף האלון עליו נהגנו לטפס בשעות
של סתיו, ימשיכו במירוץ השליחים שלהם. גם הכלבלב שלך, זה שנשא
גוש שומן בלתי מזיק, לכאורה, בבטנו, ימשיך לכשכש בזנבו במעלה
השדרה.
כנראה שדבר לא השתנה גם הלילה הזה.
אתה מנדנד את שי באחורי החצר, וקודמך את יעל. אני ממשיכה לחפש
מטרות ולהתנסות בירי תלול מסלול, וזוג נוסף יאחז ידיים שם
בסמוך לפאתי המושבה.
ישנם דברים שתוקפם נותר בעינו גם שנים לאחר מכן.
הן, יודעות להעריך. אני מכירה את השורות ע.ר.כ רק בא',
כשהוא שזור ב"כאורך הגלות".
לגיא פ.
טבק ריחני
סבתא שלי אוחזת לי ביד ומובילה אותי במעלה השביל. "בואי תריחי
נעורים", היא אומרת, מצמידה את הפרח הלבן הזה לנחיריי המסמאים
להיכנע, נאבקים. גשם החל לרדת כמה דקות קודם לכן, והברק ניבט
מבין הדשא שקצצה במספריים עבות בבוקרו של יום.
"רוצי הביתה, אני אביט בך, כשם שהיית קטנה", היא צועקת לעבר
הגב שלי, לא בוחלת באמצעים ומוסיפה: "תיישרי אותו, אחרת איך
תמצאי חתן. הנעורים חולפים, מאיה'לה, אל תבטחי בירח שמתמלא כל
פעם מחדש".
אילו היה לי מקל באמתחתי, כנראה שעליו הייתי נשענת. כששדה
הראייה של סבתא מצטמצם, והיא צועקת לעברי "לילה טוב", אני
שותקת,
שולחת יד לעבר המשקוף ומרשה לעצמי למעוד. עכשיו להתרסק כתפוז
שנעל פצעה בו.
ככה אני יודעת לשמוח
כשעברתי מבעד למשקוף, ריח אפייה חדר למעמקי התודעה שלי. גבה
של לילך נראה רוחש תהפוכות, ומטעמים, וטקסטורות. "כמו שהייתי
מעבה שפתיים ועושה פני-כלבלב למוכר במעדנייה, ומשיגה ממנו
קצפיות. אז אני מכינה", היא מנמקת. כל תחלואות הריכוז שלי
התגבשו לידי ליקוי אחד מאסיבי, והייתי כלוחם שנטלו ממנו
הומאניות וציוו עליו לשמור על ילדים הרעבים ללחם. נטלתי שקית
זבל אחת, ירוקה, מתחת לכיריים, ונכנסתי בחלל שבין מולקולות
הניילון, עוטה על עצמי שק כרחל,
קורעת שערותיי מראשי ומקנחת באפר שעף לכל עבר מבין אצבעותיי.
התחלתי מנופפת בידיי כאות ניצחון, מחסירה דגל, מרגישה בהיעדרה
של גבעה במצפה בכיליון לכיבוש. רגליי רקעו בקרקע והתחלתי
משמיעה תרועות ניצחון. ככה אני יודעת לשמוח.
אצבעות ניקוטין או פעם, כשאמרת שתחטוף אותי
החדר ירחוש המולת אדם, כמה שולחנות
בודדים ימוקמו לצד חלונות זכוכית עבה שתשקיף
לעבר רידינג (פסיכולוגיה הפוכה. פיח להמונים
מנטרל כל חשק לצאת לסוב בין הסמטאות לחפש את
פיסת הנשימה היחידה שנותרה פנויה, זו שהאח הגדול
שכח לחשב במכסה). הקלדניות ישייפו ציפורניים
ועקיצות מנוסחות היטב שהבשילו עד עתה בתיקי הצד
שהמתינו להן בעוד מועד בכיכר המדינה. הן כולן
יהנהנו, ימתינו בקוצר רוח, בכיליון עיניים
נוטפות נוזלי גוף מבאישים - לאחד והיחיד
ראש הטיל הלא קובנציונאלי
שאיראני מסור בכל רמ"ח איבריו שילח לעברנו.
הכותרות ירעמו באדום, ומשדרי החדשות ימלמלו כפליטים לאחר
טיפול פסיכולוגי שמשחזרים זכרונות מודחקים.
ברגע הזה אני אבקש לקרב אצבעות שמנמנות
לקנה הנשימה שלי, ולרחרח ניקוטין
זה יהיה יישום הזיכרון היחיד שלי ממך.
אם לא לחיות כך, אז לפחות לגמור
ברעדה.
בטיפול
הדוקטור המכובד הזה, הזקן עטור הזקן ציווה עליי
להפסיק להביט על חלונות, גם משקופים הם נחוץ לתחום
להמעיט בחיפושי דרכים קיצוניות בכדי לסמן טריטוריות, בכדי
להרגיש. לא בכדי הוא אמר, אני הופכת ציניקנית, חגה כגולם
במעגלים מלודרמטיים שלא מכילים אלא פחמן דו חמצני.
הוא הציב שעון חול כזה, ששלף מארונו המעושן שנדמה
שהמתין שיפתחו בו עוד מימי הביניים, ואמר לי להביט על כל גרגר
ולהרגיש בו. חומק, מחליק, נוחת. להרגיש בדינאמיות, בתנועה
עכשיו את שמחה עכשיו את עצובה עכשיו את -
להפסיק להגיד מלכנוליה הוא ציווה להפסיק
למחזר (הוא אמר לשחזר) נעורים.
זה דוקטור מיוחד, הוא העיד על עצמו, אין עוד כאלו שבתכנית
העבודה מוחקים בטיפקס את המונח "פתטי", ומריחים אחרי המחיקה
שיירים של רעל, כדי להמחיש.
כל צעד שאני צועדת, הוא ציווה שיוגדר כהישג. כל נשימה,
כהצלחה.
כשנמאס לי, נטלתי את צווארון חולצתו, איחלתי לו שיהיה גשש שתום
נחיריים, והנחתי אותו, קטן וחסר ישע על אחד מקצוות טחנת הקמח.
שישתנק קמח עד גוויעה. שעון החול, מאידך, עוד ממשיך לרחוש
חיים |
