אומרים שלבכות זה משחרר.

הרגשתי חנוקה.
רציתי לבכות, רציתי להשתחרר, הרגשתי את הדמעות מטפסות להן
ומגיעות אל העיניים, אך כלום לא קרה.
הן פשוט נשארו שם, לא פרצו החוצה, לא חזרו פנימה.
רק נשארו שם. חנקו אותי, גרמו לי לתחושה רעה עוד יותר.
הייתי זקוקה לזה, להוציא מהבטן. אין מי שיקשיב, אין דרך אחרת
להשתחרר. אין איך להוציא את זה באמת, אז חשבתי, שאולי, אוכל
להוציא זאת דרך הדמעות.

התחושה לא עברה.
היא תישאר עד שמשהו אחר יסיח את דעתי, או שאירדם.
אני רק מקווה שמשהו יסיח את דעתי, אני שונאת להירדם עם תחושה
כזאת.

מדוע אין לצידי אדם שיקשיב?
אחד כזה, שבאמת ינסה להבין. שידע להקשיב. רק להקשיב, באמת. הוא
לא צריך לדעת לתת עצות טובות, או לעזור.
רק להיות שם!
האם זה יותר מדי לבקש?

אינני מסוגלת לשמור עוד את הכל בבטן.
כבר תקופה ארוכה שהדברים שם, תופחים ומגיעים למימדים שקשה לי
לשאת לבדי.
כבר תקופה ארוכה שאני רוצה להוציא אותם, לשתף בהם.

הדמעות שבות וחונקות אותי, אך שוב מסרבות להיפלט החוצה ולקחת
איתן מעט ממה שממלא אותי.

אומרים שלבכות זה משחרר.

אני לא מצליחה להוכיח זאת לעצמי.
רוצה להשתחרר, רוצה לתת לדמעות לנזול, אך לא יכולה.
מה זה אומר עלי?

רוצה לתת למישהו להכיר אותי באמת, כפי שאני מכירה את עצמי.
אני זקוקה לאותו אדם יותר מכל דבר אחר. שיהיה קרוב, שיקשיב.
פשוט שיהיה שם.

מתי הוא יגיע?

מין מהבטן-לדף שכזה. מוזר לי מאוד שאני מפרסמת את זה, דברים
כאלו בד"כ נשארים אצלי במגירה. אולי זה פשוט מתוך הרצון הזה
שמישהו יקשיב.