"מיני אדונים יודעי-כל שכאלה אפשר לפגוש לעתים, ואפילו לעתים
קרובות למדי, ברובד חברתי ידוע. הם יודעים הכל, כל שכלם החקרני
חסר המנוח וכל כישרונותיהם חותרים בלי הרף לכיוון אחד - מאין
להם, כמובן, השקפות ועניינים חשובים יותר לענות בהם, כמו שהיה
אומר הוגה דעות בן זמננו. המילה "יודע-כל" יש לראותה, אגב,
כמקיפה תחום מוגבל למדי: איפה עבד פלוני, עם מי הוא מתרועע, מה
רכושו, איפה כיהן כמושל-מחוז, מי אשתו, כמה נדוניה הביאה לו,
מי אחיינו, מי בן-דודו וכו' וכו' וכיוצא באלה. יודעי-כל אלה
מתהלכים רובם ככולם במרפקים מהוהים, ומשכורתם 17 רובל בחודש.
האנשים שכל צפונותיהם גלויות לפני אותם יודעי-כל אף אינם מעלים
בדעתם, כמובן, מה מניעיהם של הללו, ואילו הם עצמם מוצאים לרוב
נחמה גמורה בידיעותיהם, המצטרפות לכלל תורה שלמה, רואים בכך
כבוד גדול לעצמם ואף מקור לסיפוק רוחני עילאי. ומה גם שתורה זו
יש בה פיתוי עצום. ראיתי מלומדים ואנשי ספר ומשוררים ועסקנים
פוליטיים ששאפו למצוא ואף מצאו את תכליתם ואת פסגת מאוויהם
בתורה זו עצמה, וביניהם אף כאלה שכל הצלחתם בחיים לא באה להם
אלא בזכותה בלבד."

(פיודור דוסטוייבסקי, 1868)

"תעשיית ההרג של המאפיונרים גדולה יותר מתעשיית הפלדה של ארצות
הברית", כך על פי המיתוס אמר מאיר לנסקי, המאפיונר היהודי
המפורסם בכל הזמנים. לנסקי, ששימש השראה לדמותו של היימן רות'
בסרט "הסנדק 2" היה מדמויות המפתח שעיצבו את סינדיקט הפשע
בארצות הברית משנות ה-30 של המאה ה-20 ועד שנות ה-80.
חלומה של כל אם יהודייה הוא בן רופא, לכל הפחות עו"ד. בניגוד
לאלו שבחרו לנצל את הגנום המשובח של היהודי המזרח אירופאי
(למעלה מ-30 אחוז מזוכי פרס נובל האמריקאיים משתייכים לקבוצת
האתנית הזאת, המונה פחות משני אחוזים מכלל האוכלוסייה בארה"ב)
לעניינים מהוגנים וחוקיים, היו כאלו שבחרו באפיקים מפוקפקים
קצת יותר. אלברט איינשטיין ומאיר לנסקי - כמו בשירו של שלום
חנוך, "זו שלי הייתה וזו שלי". כולם היו בניי.
יהודים החלו להתיישב ביבשת החדשה כבר במאה ה-16, עם תחילת
ההתיישבות הלבנה באזור. נאמנים לתדמית שיצאה למרחוק, היהודים
(שמצבם הכלכלי היה שפיר לרוב) עסקו בעיקר בסחר-מכר של כותנה
ושל טבק. שורשי השתלטות היהודים על עולם הפשע המאורגן באמריקה
נעוצים בעובדה שגילוים אנטישמיים היו אפסיים עד לא קיימים -
בניגוד לאירופה האולטרא-דתית, היהודים, על אף הרצון בקרב מהגרי
סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 לשמר את היהדות ולהנציח את
ההומניזם שבה, נקלטו בזרועות פתוחות ושולבו בכל תחומי החיים
ללא מגבלות או היטלים חברתיים מכבידים.
המאפיה היהודית הייתה חלק בלתי נפרד משרשרת הפשיעה המאורגנת
בארה"ב של תקופת המשבר הכלכלי הגדול. הפשע המאורגן בארה"ב נולד
ממיזוג של שתי קבוצות הפשע האתניות החזקות ביותר בעולם התחתון
של תחילת שנות ה-30 - המאפיוזי האיטלקיים והגנגסטרים היהודים.
הארכיטקט הגדול של מה שייקרא לעתיד "המאפיה הכשרה" היה מאיר
לנסקי (או בשמו המקורי מאיר סוצ'ובליאנסקי), יהודי יליד העיירה
הפולנית גרודנו שהיגר לארצות הברית עם הוריו ב-1911, האיש שמשך
בחוטי הגנגסטרים היהודים והכניסם תחת כנפי סינדיקט הפשע
הלאומי. חסידות הז'יטונים.
כמו בכל סיפור אגדה גדול מהחיים, גם סיפורו של לנסקי מתחיל
בצירוף נסיבות. האגדה מספרת על היום שבו נתקל במריבה בין באגסי
סיגל ולאקי לוצ'יאנו, מבכירי המאפיונרים של המאה ה-20. לנסקי,
1.50 וקצת של בטחון עצמי, שלף מפתח שבדי מארגז הכלים והיכה את
לוצ'יאנו בראשו. על אף העובדה שלנסקי לא ציין את האירוע
בביוגרפיה שלו, הוא סיפר על היום שבו הכנופיה של לוצי'אנו
הגיעה לסגור חשבון. "go fuck yourselves", הוא השיב בלי למצמץ.
"אוקיי, בחור קטן, הרווחת הגנה בחינם", הדהים לאקי לוצ'יאנו
בתשובתו המאופקת. "אתה יכול לדחוף את ההגנה שלך לתחת", הוא
השיב, אך ידידות מופלאה נרקמה בין השניים. "תאמין לי, מאייר
לנסקי היה האדם הקשוח ביותר שהכרתי בימי חיי", כתב שנים לאחר
מכן לוצי'אנו באוטוביוגרפיה שלו.
לנסקי עבד בצמוד ללאקי לוצ'יאנו והיה יועצו הראשי במלחמה שניהל
האחרון עם הגווארדיה הותיקה של ג'ו מסרייה וסלוואטורה מרנזאנו.
שני הזקנים הסיציליאנים היו הגרסה של עולם המאפיה לזקנים
מהחבובות שיושבים על המרפסת ומקטרים על כל דבר שזז. אנשי העולם
הישן הללו לא רחשו חיבה יתרה לגנגסטרים שאינם ממוצא איטלקי
והשתמשו בשירותיהם רק כשלא הייתה ברירה - וכל זאת בציפייה לרגע
שבו יוכלו לרוקן עליהם בעזרת שליחיהם הנאמנים מלאי הגון של
עופרת חמה.
בדיוק כמו שרצועת עזה קטנה מלהכיל מיליון פלסטינאים קנאים
ומיעוט יהודי משיחיסטי, כך גם סצנת העולם התחתון הרועשת של
התפוח הגדול. לנסקי ולוצ'יאנו תכננו הפיכה. לאחר אינטריגות
ומלחמות רוויות דם ירדו מסרייה ומרנזאנו מקדמת הבמה ואת העולם
ירש דור חדש של גנגסטרים - קבוצת פשע איטלקית-יהודית עם מסר של
שלום ואחווה בין העמים. שיתוף הפעולה הקרימינאלי הגדול של אותה
תקופה יצא לדרך.
לנסקי היה צליין אמיתי - ממש כמו אותם מסעות צלב מקדמת דנן,
הוא חרש את אמריקה לאורכה ולרוחבה להפצת הבשורה החדשה בתקווה
לאחד את כל משפחות הפשע היהודיות ברחבי ארץ האפשרויות הבלתי
מוגבלות והמוגבלים הבלתי אפשריים. הכנופייה הסגולה מדטרויט
והגייסות של מו דאליץ מקליבלנד היוו את ההצלחות הראשונות של
מסע הרכש של לנסקי - הגלאקטיקוס של עולם הפשע.
ועידת הפשע של החוף המזרחי שנערכה במלון פרנקוניה הניו יורקי
ב-11.11.1931 כללה בתוכה גם את באגסי סיגל, ההוא מהמכות, יעקב
"גורה" שפירו, היימן "מתולתל" הולץ, לואיס "צללים" קרביץ, הארי
טייטלבאום, הארי גרינברג - כל אותם שמות, שהיו יכולים לפרנס
בכבוד ובצורה סטריאוטיפית משרד עורכי דין מכובד, היו מראשי
הפשע היהודי של אותה תקופה - הכל היה מוכן ומזומן לאיחוד
היסטורי.
לנסקי הסביר למשתתפים על ניסיון ההפיכה המוצלח של לוצ'יאנו וכי
העתיד נמצא כאן, בחדר הזה, בדמות שיתוף הפעולה בין האיטלקי
הנמוך עם השער השמנוני ובין היהודי הגלותי עם המראה ה"זלמני".
כל הנוכחים הסכימו פה אחד (הצעה שאי אפשר לסרב לה?), ומוועידת
פרנקוניה יצאה לאוויר העולם אחת מהצהרות השלום והפיוס הגדולות
ביותר בהיסטוריה המודרנית, משהו על תקן פיוס בין שמעון מזרחי
ונצי המחנה האדום - "היידס (כינוי ליהודים דוברי יידיש) והדגוס
(כינוי לאיטלקים) לא יריבו יותר אחד עם השני", כפי שאמר סיגל.
ההיסטוריה מלמדת כי כל הסכם איחוד היוצר כוח מונופוליסטי גורר
אחריו גלי טיהורים בקרב אלו שמסרבים לשתף פעולה עם משק כנפי
ההיסטוריה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בשמנה וסלתה של הפשע
המאורגן - חברותא סגורה שלא בדיוק מורכבת מאנשים עם אורך רוח
וסובלנות. ווקסי גורדון, המלך של פילדלפיה, היה הראשון שדמותו
נחה על כוונת הרובה. השיטה הייתה פשוטה - המשך תקין של סדרי
המסחר עם האובייקט המשוקץ, תוך כדי הלשנה ומסירת פרטים מרשיעים
לרשויות החוק, שכבר דאגו לעשות את שלהן בהאשמות מתוזמנות על
עברות מס. את מקומו של גורדון שקבע את מקום מגוריו בשנים
הקרובות באחד מבתי הכלא האמריקאיים התקופתיים, החליפו אנשים
נוחים להשפעה כניג רוזן ובו בו הוף. הרי לכם שחיטה כשרה.
היו גם כאלו שגילו בצורה אירונית איך שגלגל מסתובב. באגסי סיגל
והארי גרינברג, שהיו מתומכי האיחוד, נרצחו יותר מאוחר על ידי
אותה אחווה שיצרו במו ידיהם. סיגל היה ודאי מוצא נחמה בעובדה
שההחלטה על רציחתו התקבלה בהצבעה משותפת של היידס והדגוס, ממש
כשם שניבא מספר שנים קודם לכן.
בניגוד ללאקי לוצי'אנו ולפקה בוצ'אטלר, מאפיונרים ששלטו ביד
רמה באנשיהם בשיטות פעולה מאפיונריות מסורתיות של הפחדה
ואלימות, לנסקי טיפס לראש הפירמידה הודות להיותו מנהל בחסד
עליון ואיש של אמת. הוא היה אחד מראשי המארגנים של קרטל פשע
עולמי שקיים עד עצם היום הזה.
מאיר לנסקי נפטר בשיבה טובה בגיל 81 ב-15 בינואר 1983. אחרי
שכשל במשימה לקבל מקלט מדיני במדינת ישראל בעזרת סוללת עורכי
דין, מסר האיש שעסקיו גלגלו מאות מיליוני דולרים ואלפי חיי אדם
את נשמתו לבורא. אי אפשר שלא להעריך מאפיונר שמגיע לגיל בו
מכירים מקרוב את השילוש הקדוש של התקף לב-שבץ-כסא גלגלים.
מדובר במקבילה של עולם הפשע לכוכבת פורנו שעוסקת בתחביב נעוריה
גם בגיל 50. לרוב זו טעות של התעשייה, אבל לפעמים, זה סתם
מחסור במתחרים.

ארצות הברית היא המחלקה הסגורה של כדור הארץ. בין כל המדינות
המרכיבות את העולם שכבר מזמן איבד עצמו לדעת, נוצץ כוכבה
הפסיכוטי של ארצו של הדוד סם. המדינה שאזרחיה נחטפים ונאנסים
על ידי חייזרים בתדירות שהייתה גורמת גם לבני סלע להסמיק, היא
גם ערש הרוצחים הסדרתיים. אחד מבכירי בניה של אמריקה
הקרימינאלית נולד לפני 135 שנה, והוא מוכיח כי קניבליזם הוא
הרבה יותר מאגדת עם על שבטים אפריקאיים שמבשלים מדענים לבנים
בקדרה מבעבעת.
אלברט פיש, מי שלימים יוכר כקניבל הבכיר של המאה ה-20,  נולד
כהמילטון פיש ב-1870 בוושינגטון די-סי למשפחה מהמעמד הבינוני.
המשפחה הקרובה של פיש הייתה האסמכתה לכך שכמו שרישיון למכונית
מצריך מבחן ביורוקרטי מסוים, כדאי להתחיל להוציא הגבלות גם על
ילודה (קוראות המדור הנמנות על הפמיניזם הפונדמנטליסטי של
שולמית אלוני מוזמנות להתקפל) - במרוצת שני הדורות שקדמו
להגחתו של אלברט אל אוויר העולם אובחנו שבעה מקרובי משפחתו
כלוקים בנפשם, ושניים מהם אף מצאו את מותם כפותים לסרבלי
משוגעים עם יותר הפרשות על הפנים מאשר כוכבת פורנו לאחר יום
עבודה.
בגיל חמש התייתם פיש מאביו בצעד הראשון למהתלת אחריות החברה
והילדות העשוקה על פשעיו העתידיים. אמו, בצר לה, שלחה את
המילטון הצעיר לבית יתומים לאחר שהשאיפות הקרייריסטיות לא
התמזגו לכדי מציאות אפשרית עם גידולו של הילד הקטן.
המילטון היה ילד נחמד כמו צביטה בלחי מגאולה כהן - ניסיונות
תדירים לברוח מבית היתומים, הרטבת המיטה עד גיל 11 וריבים
תכופים עם חבריו לבית היתומים הפכו אותו לגרסה לא מצונזרת של
הילד מהפרסומת של קופת חולים כללית. בגיל 15 סיים במזל טוב את
חוק לימודיו, ושינה את שמו למה שיירשם בעתיד בספר הזהב של
הפסיכוזה - האם & אגס פיש, בלשון הילדים, הפך לאלברט.
כאדם בוגר עבד פיש למחייתו כצבע וכדקורטור. בגיל 28 התחתן
והספיק להביא לעולם שישה ילדים עם גנים משובחים, לפני שאשתו
ברחה בשנת 1917 עם אחד ממאהביה הרבים, ג'ון סטראוב. אחד
הסיפורים המוכיחים כי הבריאות הנפשית הלקויה במשפחה לא הייתה
הטאבו של פיש הוא סיפור בקשתה של האישה לחזור לחיקו של בעלה.
הגברת הגיעה יום אחד לביתו של פיש, כשאהובה משתרך אחריה כפגר,
מתחננת להשכין שלום בית. פיש הסכים בתנאי שתשלח את קזנובה לכל
הרוחות. מאוחר יותר גילה פיש לתדהמתו כי אשתו מחביאה את המאהב
בעליית הגג כמו המהר"ל והגולם מפראג, ולאחר ויכוח סוער נפרדו
הצדדים לתמיד. על אף העובדה שמעולם לא התגרש מאשתו הראשונה,
נישא אלברט פיש שלוש פעמים נוספות במה שהפך אותו לדודו טופז של
הרוצחים הסדרתיים.
אם עד עכשיו חשבתם שרק זמרי רוק אמריקאיים משנות החמישים
החליטו שהם ישו ובכך חיסלו לעצמם את הקריירה באמריקה השמרנית
של רצועת התנ"ך, אז טעיתם. אחד מתחביביו המעורערים של פיש היה
ליפול על הארץ, להניף את כפות ידיו אל עבר השמיים בתחינה
ולצעוק "אני הוא ישו!" האובססיה הגדולה של פיש הייתה לסיגופים
אולטרא-דתיים במטרה לכפר על החטאים - נעיצת מחטים במפשעה
(צילום רנטגן משנת 1929 מצא בגופו 29 מחטים סוררות שברחו
מהעדר), דחיפת כדורי כותנה טבולים באלכוהול לפי הטבעת והצתתם,
הכרחת ילדיו וחבריהם להכותו עד שאחוריו דיממו - כל אלו ודברים
נוספים סחטו ממנו ברגע של ייאוש את אחד המשפטים הגדולים שסיפקה
האנושות ב-200 השנים האחרונות - "אילו רק כאב לא היה כואב כל
כך."
הרגליו המיניים של פיש היו מעורערים לא פחות. במרוצת השנים
שבילה בכלא התלוננו הרשויות על 18 חטאים מיניים שונים שבוצעו
על ידי פיש, בכללם גם קופרופאגיה - צריכה של צואת אנוש. לאחר
שנשלח על ידי אלוהים לסרס ילדים כדבריו, הביא פיש את נטיותיו
הסאדו-מזוכיסטיות לידי פורקן במה שהתביעה הגדירה כ"תקיפה של
למעלה מ-100 ילדים" ב-23 מדינות שונות. פיש, שנעלב מהזלזול
בביצועיו, טען כי היה לו ילד בכל מדינה בארצות הברית, ושמספרם
הכללי עובר את ה-400.
על אף הקרדיט שנתן לעצמו, פיש לא היה זהיר במיוחד. אם לא
אימפוטנציה מוחלטת של רשויות החוק האמריקאיות, ששמו את ידיהם
עליו שמונה פעמים שונות (פעם אחת שוחרר אחרי שהשוטרת טענה כי
"הוא נראה כל כך תמים!"), פיש היה נעשה עוד פושע מהשורה שנכלא
ונמק בבתי הכלא המוזנחים באמריקה. את הזמן המועט שבילה בבתי
הכלא ייחד פיש לשליחת מכתבים לאנשים שלא הכיר, שאת שמותיהם
וכתובתם דלה ממודעות "לבבות בודדים" בעיתונים היומיים.
לפחות לפי ספירתו הרשמית של פיש, הרצח הראשון בוצע
בווילמינגטון, דלאוור, בשנת 1910. את השינוי שחל במצב רוחו
פטרו הילדים במצב הזוגיות הרעוע עם אמם. מכאן הוא רק הלך
והשתכלל. בשנת 1928, מזוהה כמיסטר הווארד, התחבר האיש המבוגר
והסהרורי בן ה-58 למשפחת באד מוויט פלאיינס, ניו יורק. אם
המשפחה כנראה לא הייתה זוכה בפרס נובל לשכל, וב-3 ביוני 1928
שלחה את ילדתה בת ה-12 גרייס מלווה במיסטר האוורד למסיבה של
אחד מילדי השכונה. מיסטר האוורד לקח את גרייס לקוטג' מבודד
וביתר את גופה כשהוא שומר מספר חלקים לנזיד.
שנתיים מאוחר יותר, כשפרשיית הרצח של גרייס באד טרם פוענחה,
נשלח פיש לראשונה בחייו לבית חולים פסיכיאטרי בעקבות קושי
להיגמל מנטייתו לשלוח מכתבים מטרידים. המאבחנת שמולה ניצב אדם
שנטיותיו הפסיכוטיות לא מוסוות כמחט בערמה של שחת, כתבה "שפוי,
אך עם אישיות פסיכופטית ומיניות מוגזמת".
מכתב ששלח למשפחת באד בשנת 1934 הביא ללכידתו. במכתב התוודה:
"חנקתי אותה למוות, לאחר מכן חתכתי אותה לחתיכות קטנות כדי
שאוכל לקחת את חתיכות הבשר, לבשל ולאכול אותו. כמה טעים ורך
היה התחת הקטן שלה צלוי בתנור. לקח לי תשעה ימים לאכול את
כולה". לקראת סיום המכתב כנראה חלחלה לתוכו של פיש ההכרה כי
הוא לא יוצא חסיד אומות העולם מן המכתב, לכן החליט להצטדק:
"היא מתה בתולה", הוא סיים. מזל.
המשטרה עלתה על עקבותיו ובחקירה הודה ברציחות נוספות כולל
ילדים שרצח בשנת 1917, בשנת 1927 ובשנת 1934.
חבר המושבעים מצא אותו שפוי, וגזר עליו גזר דין מוות בכסא
חשמלי. פיש הפך לתחנת כוח מהלכת על שתיים ב-16.1.1936 בכלא
סינג סינג בניו יורק, לא לפני שקצר חשמלי שנוצר בעקבות המחטים
שהחדיר פיש לתוך גופו כמעט 30 שנה קודם לכן עיכבו את ביצוע גזר
הדין.

מלבד סטלין והיטלר, רבי המרצחים של המאה ה-20 שסועת המלחמות,
זרח כוכבם של שליטים עריצים גם בפינות נידחות יותר של הגלובוס.
אחד הפחות מוכרים, אך לבטח לא מהעדינים שבהם, היה סאלוט סאר,
מי שלימים יוכר בכינוי המהפכני שאימץ לעצמו - פול פוט - האיש
ששלט ביד ברזל בקמבודיה במחצית השנייה של שנות ה-70.
פול פוט, מנהיג תנועת החמר רוז' ("החמרים האדומים" - חמר הוא
הגזע העתיק של תושבי קמבודיה) הקמבודי, משטר האימים שרצח
במחצית השנייה של שנות השבעים 1.7 מיליון מנתיניו, נולד
ב-19.5.1925 במחוז קומפונג טום בקמבודיה, ממלכה בודהיסטית
הנתונה בשלטון צרפתי וחלק ממה שנקרא אז "הודו-סין הצרפתית".
משפחתו של פול פוט הייתה מקורבת לצלחת המלוכה הקמבודית מקדמת
דנן - קרובת משפחתו הייתה אחת משפחותיו של המלך סיסובאת'
מוניבונג והעבירה את רוב זמנה ברכישת מעמד למשפחה הקרובה בעזרת
צריכה סיטונית של הפרשות מלכותיות, ואחיו ניסה לרכוש לעצמו
מעמד בעזרת פיתוח קריירה בארמון המלוכה ("שומר נולד"?). בשנת
1934 הלך גם סאלוט בן התשע בדרכי בכירי בני המשפחה והצטרף
לארמון שבבירה פנום פן, כשהוא מבלה שנה בכנסייה המלכותית ולאחר
מכן שש שנים בבית הספר הקתולי שבתחום הארמון.
עת מלאו לו 24, בשנת 1949, זכה פוט במלגה ללימודי הנדסת רדיו
בפריז הנוצצת - אבל את פול פוט לא עניינה קריירה כמכונאי
אלחוט, וגם ביקורים בקברטים ובבתי הבושת של בירת הזימה העולמית
לא העסיקו אותו יתר על המידה. השטאנץ הגדול שמשך את עינו של
פוט היה רעיון הקומוניזם וחברותא של קומוניסטים קמבודיים הפכה
לבסיסו החברתי היחידי ולמדגרת הטירוף שלו.
לאחר ארבע שנים בפריז חזר פוט לקמבודיה הסוערת ושסועת קרבות
המרד המשולש יחד עם לאוס ווייטנאם כנגד עריצות השלטון הצרפתי
הקולוניאלי. פול פוט, חדור תודעה אנטי מערבית, הצטרף בתחילה
למאבק, אך נטשו במהרה לאחר שסבר כי המרד נועד לקדם את ענייניה
של וייטנאם, תוך כדי התעלמות ממצבה של קמבודיה.
שנה חלפה והצרפתים נסוגו מהודו-סין. מלך קמבודיה, נורודום
סיהאנוק, ויתר על כיסאו בקוראו לקיום הבחירות דמוקרטיות
ראשונות של המדינה שזכתה זה עתה לעצמאותה. בצורה לא מפתיעה,
בראש המפלגה שזכתה עמד... נורודום סיהאנוק, במה שנראה כמו
הגרסה הקמבודית להתפקדות למפלגת העבודה.
פול פוט התנגד למשטרו של סיהאנוק, גלה אל ההרים והחל את
הקריירה המהפכנית שנותבה בשיאה אל שחיטה ממוסדת של מיליוני
אזרחים. כמנהיגים רבים עם אוריינטציה קומוניסטית, פול פוט ינק
את כוחותיו מהתמנון הדיקטטורי של המעצמה הסובייטית, שבאותה עת
תפס אחיזה חזקה בדרום מזרח אסיה - תחת סיוע בדמות כסף ומצבורי
נשק מצד סין העממית, בכירת בניה של ברית המועצות, ארגן פול פוט
מליציות חמושות במטרה ליצור התנגדות מזוינת לשלטון סיהאנוק,
אותו ראה כפרי באושים של תרבות המערב.
פול פוט היה אולי מטורף גדול, אבל מנהיג צבאי קטן הרבה יותר.
לון נול, ראש המשטרה החשאית של סיהאנוק, דיכא במהירות את
ההתקוממות של המורדים שכינו את עצמם "המפלגה הקומוניסטית של
קמפוצ'יאה", או בקיצור ה-KCP, ועד 1970 לא הייתה המפלגה כוח
משמעותי בפוליטיקה הקמבודית.
במרוצת אותן שנים של דכדוך והתייצבות בשולי החברה הקמבודית,
הפך פול פוט את התפישה הקומוניסטית בקמבודיה על פיה. ההנהגה
הכפרית הפרו וייטנאמית ובעלת האוריינטציה הבודהיסטית פינתה את
מקומה לטובת מנהיגים עירוניים, בעלי חינוך צרפתי ורדיקאליות
אנטי וייטנאמית.
שני אירועים נקודתיים בתחילת שנות ה-70 הקנו לחמר רוז', מפלגה
שהייתה אז אזוטרית כמפלגת הירוקים הישראלית, אחיזה במציאות
הקמבודית. הראשון היה הפיכה בראשות לון נול שהובילה להדחתו של
סיהאנוק. הגורם השני היה ארצות הברית של אמריקה. אותו ממשל
נאור שהעלה תחת כנפיו את שלטון הטאליבן באפגניסטן ומגדל כרגע
את הארכי-טרוריסט הבא, זרקאווי, תחת אידיאולוגיית "השונא של
אויבי הוא ידידי". בתמיכת הממשל האמריקאי שקטלג את מדיניותו של
סיהאנוק כ"פרו וייטנאמית" בתקופה שבה הייתה שקועה אמריקה עד
הצוואר בבוץ ובלחות של המלחמה בוויטקונג, הוחלף האחרון בראש
המשטרה החשאית לשעבר. צעד זה הוביל לאיחוד הביזארי של סיהאנוק
המושפל עם גדודי החמר רוז'. ההחלטה של נשיא ארצות הברית ניקסון
להפציץ בסיסי וייטקונג בשטחה של קמבודיה הובילה לקורבנות רבים
בקרב תושבי הכפרים הקמבודיים שבאזור - פעולה שהאיצה את עליית
כוחה של מפלגת החמר רוז' האנטי מערבית, עד שזו היוותה איום
ממשי על שלטונו של לון נול.
ב-17.4.1975 זה קרה - אחרי למעלה מ-20 שנות מאבק פוליטי ומזוין
תחת כנפי הסילוף של תורת המרקסיזם, כבשו אנשי החמר רוז' את
הבירה פנום פן ולון נול נאלץ להימלט לארצות הברית.
כצפוי, מפתחות השלטון הוציאו במהירות את הטירוף העצור מפול
פוט. בתחילת 1976 הושם סיהאנוק, ששלט למשך תקופה קצרה לצדם של
החמר רוז', במעצר בית וקמבודיה הפכה לרפובליקה קומוניסטית.
הצעד הראשון להפיכתה של קמבודיה לארץ חרוכה ואוכלת יושביה היה
ברפורמות הסוציאליסטיות שעיוותו בבורות מוחלטות כל עיקרון
מאואיסטי או קומוניסטי - פול פוט ראה, בדומה ללנין,
באינטליגנציה העירונית אם כל חטאת. כמו בסים-סיטי, פול פוט עשה
בדמוגרפיה הקמבודית ככל שעלה על רוחו - האיש שהפך את המפלגה
הקומוניסטית הקמבודית למפלגת מנהיגים עירוניים בתחילת דרכו,
אילץ את האיכרים שנמלטו מהכפרים המופצצים על ידי האמריקאים אל
הערים הגדולות לחזור על עקבותיהם, ופנום פן הפכה לעיר רפאים.
בדומה לסטלין שהנהיג קולחוזים שיתופיים והוביל את תהליך הלאמת
הרכוש, כך עשה גם פול פוט. 40 שנה אחרי שיא הטרור הסטלניסטי,
וכשתקופת הגלסנוסט כבר התדפקה על הדלת, פול פוט הביא את דרכי
הפעולה המיושנות והאכזריות למדינה שסועת המלחמות. אנשים
שהשתייכו למשטר הישן, אלו שהביעו את מורת רוחם מהמצב החדש ואלו
שסתם לא עמדו בתפוקה הדרושה, הוצאו להורג. בהעתקה מושלמת
ממשנתו של היטלר על מרחב המחיה ועל טוהר הגזע, תקף פוט את
לאוס, את וייטנאם ואת תאילנד השכנות במטרה להחזיר לקמבודיה את
מה שכינה "הטריטוריה האבודה הדרושה לתפארתו של הגזע החמרי".
הדעות חלוקות בנוגע למספר המדויק של האנשים שנטבחו במהלך
שלטונו של פוט, והמספרים נעים בין שלושה מיליון (האומדן שהציגה
ממשלת ה-PRK שהחליפה את החמר רוז' בשלטון) לבין 800,000 (המספר
שבו נקב, מן הסתם, פול פוט עצמו). ההערכה המקובלת כיום היא
שכ-1.7 מיליון איש, כ-20 אחוז מאוכלוסיית קמבודיה באותן שנים,
איבדו את חייהם תחת משטר הדמים.
בסוף שנת 1978 פלשה וייטנאם לקמבודיה והביסה בקלות את צבאו של
פול פוט. הרודן האכזר שהועמד בשורה אחת עם מנהיגים כאדולף
היטלר, המשיך בצורה אבסורדית לשלוט באזורים מבודדים בקמבודיה
עד מחצית שנות ה-80. את חייו סיים פול פוט בקול ענות חלושה,
כאשר מת מהתקף לב בגיל 75 בבקתת שופכין קטנה לאחר שחייליו בגדו
בו - אחד משחקני ה-DOOM  הבכירים של משחק המחשב של המאה ה-20
מת כמו זקנה סיעודית במסדרון של בית חולים בעפולה.

תקופת שלטון הברזל של סטאלין במדינה המתפרשת על למעלה משישית
מכדור הארץ הייתה המדגרה הטובה ביותר לניצני פסיכוזה וטירוף.
שלטון דיקטטורי שטבח ושלח למחנות בטונדרה הארקטית עשרות
מיליונים מנתיניו, קולחוזים קשי יום של עשרות אלפים הפועלים
למען מטרה משותפת נעלמת והחיים המתנפצים אל מול החלום האוטופי
הקורס של שלטון העם - זו הייתה המציאות שלתוכה נולד
ב-16.10.1939 אנדריי צ'יקאטילו, מי שעתיד להיות בכיר רוצחיה
הסדרתיים של אימא רוסיה, מדינה שבה רק לאדם אחד היה את המנדט
ואת הטאבו לרצוח בצורה שיטתית - יוסף סטאלין.
האיש שיואשם בעתיד ב-54 מעשי רצח אכזריים נולד באוקראינה,
מדינה מוכת רעב אדיר שנכפה על ידי סטאלין בסוף שנות השלושים
וגבה את חייהם של מיליונים. אחיו של אנדריי, כך טוענת האגדה,
נרצח ונאכל על ידי אחד משכניו שהרעב העביר אותו על דעתו. אין
ספק, אוקראינה דאז הייתה המקום שבו היו מגדילים הכל בשקל
תשעים.
בעוד מרבית הרוצחים הסדרתיים נותנים דרור לטירוף בגיל צעיר,
מעין מקבילה קרימינלית לשפיכה מוקדמת, אנדריי ניתב את חייו
למסלול של הצלחה, לתפארת המדרש הקומוניסטי על העניים שיירשו את
העולם. עם תואר אוניברסיטאי, אישה אוהבת ושני ילדים עם עיניים
כחולות ושער בלונדיני אנדריי נראה כאיש משפחה הגון, בעוד מתחת
לפני השטח, כמו בליבת כדור הארץ הרותחת, מאיימים כוחות שטניים
לסדוק את תדמית הטפלון.
תורת הכאוס גורסת כי אירועים שוליים יכולים להשפיע על אירועים
גדולים הרבה יותר. מסלול הנפילה של אנדריי אל עבר עברי פי פחת
הוא המחשה אקטואלית. הכל התחיל כאשר פוטר מתפקידו כאחראי על
מעונות סטודנטים בעקבות אישומים כי נהג להרגיז ולהציק לזכרי
המקום. עבודתו החדשה כספק למפעל בעיר רוסטוב חייבה נסיעות
תכופות ברכבות ובאוטובוסים, ואנדריי ניצל זאת לטובת מעקב אחרי
קורבנות פוטנציאליים. הליבה רותחת, כדור הארץ עומד להתפוצץ.
מסע הטרור של אנדריי החל שלוש שנים מאוחר יותר, בספטמבר 1981,
עת היה בן 42. במרוצת תשע השנים הבאות נמצאו עשרות גופות
שחוטות באזורים מיוערים בסמוך לתחנות רכבת ואוטובוס באזור הנהר
דון. התקשורת חובבת הכינויים מיהרה להדביק לרוצח את הכינוי
"המרטש מרוסטוב". שיטות הפעולה של אנדריי היו ברוטאליות במיוחד
- הקורבנות, בעיקר ילדים וילדות צעירים, נדקרו פעמים רבות
באזור החזה; חלק מהגופות נמצאו כאשר לשונותיהן נעקרו ממקומן;
אחרות נמצאו כשהמעיים רוטשו באכזריות ותוכנן נשפך החוצה.
הפעמים המעטות שבהן גופות נמצאו קטועות איברים הפכה את החשוד
מרוצח לקניבל (מאוחר יותר הודה צ'יקאטילו בקטיעת האיברים, אך
הכחיש מכל וכל כי אכל אותם).
כפי שצייר חותם על יצירת האמנות שלו, כך גם רוצח סדרתי. תו
התקן של אנדריי, ההולוגרמה שמנעה את הזיופים, היו דקירות רבות
באזור הפנים. האדרנלין עשה את שלו. פריחתו הפסיכוטית של אנדריי
אמנם הגיעה מאוחר, אך אנדריי היה כמו יין - משתבח עם השנים.
בשיא מסע הטירוף שלו, כשהגלגל הענק של הרציחות עצר למעלה בכדי
להביט על הנוף בשנת 1984, שמונה קורבנות נמצאו במרוצת חודש
אוגוסט בלבד. אנדריי נעצר לחקירה באותה שנה, אך הביורוקרטיה
הסובייטית, המקבילה המזרח אירופאית של תרבות הבקשיש הטורקית,
עשתה את שלה - אנדריי שוחרר בעקבות חוסר ראיות, אך התערבות של
דמות רשמית במנגנון השלטון הקומוניסטי בוודאי לא הזיקה.
לאחר שש שנים ו-25000(!) נחקרים בפרשת הרציחות ברוסטוב, המשטרה
הגיעה אל אנדריי בפעם השלישית והאחרונה. שנאמר, פעם שלישית
גיליוטינה. אל מול מערכת המשפט הסובייטית עמדה לרועץ
המיתולוגיה הקומוניסטית וזרעי הפרופגנדה הסטאליניסטית - פושעים
כרוצחים סדרתיים הם בני מעיו של שלטון המערב הקפיטליסטי, לא
חלק משלטון הפרולטריון; הצנזורה הראשית אסרה על המשטרה להודות
בביצוע הפשעים, ולבטח לפרסם תיאור של החשודים במעשה - גם
ברוסיה, לא רק בקבוצות כדורגל במשבר, לא מכבסים את הכביסה
המלוכלכת בחוץ. בהנחה שלא מדובר במעשה של אדם סובייטי, הפאניקה
של תושבי רוסטוב הופנתה כלפי דמות אגדתית, מעין הצד האפל של
סטחנוב הפועל הביוני, שהואשם ברציחתם של 95 אנשים ובאינוס 235
נוספים - זה לא סטחנוב, זה סופרמן.
לא רק השלטון הקומוניסטי שבק חיים בתחילת שנות ה-90, אלא גם
מזלו של אנדריי. ב-1990 נעצר אדם בתחנת הרכבת של רוסטוב כאשר
ידיו ופניו מכוסים בנתזי דם רבים. השוטרים הסתפקו בלקיחת פרטיו
האישיים, אך אפילו אזלת היד המשטרתית לא עזרה - גילוי גופה
באזור שבועיים מאוחר יותר הובילה למעצרו ב-20.11.1990. לאחר
שמונה ימים של חקירות, שכפי שניתן להניח מהמסורת של מרתפי
האינקוויזיציה של הק-ג-ב לוו בעיקר בתחרות קיק בוקס חד צדדית,
הודה אנדריי ברציחתם של 55 אנשים, והוביל את המשטרה אל מספר
גופות שטרם נמצאו.
לאחר שנמצא אשם ב-54 סעיפי רצח, עמד צ'יקאטילו למשפט
ב-6.2.1992. ארבעה חודשים מאוחר יותר הוא הורשע בכל האישומים
פרט לאחד והמוציאים להורג כבר התחילו לשמן את האקדח. בקשת
חנינה של הרגע האחרון נדחתה ב-15.2.1994 על ידי בוריס ילצין,
האיש והפרסטרויקה שהוציא את רוסיה משלטון הדיקטטורים לתור הזהב
של האוליגרכים. המשטר האכזרי ביותר עלי אדמות, זה שנתן לרוצח
המונים להסתובב חופשי במשך 13 שנים בחסות רסיסי המלחמה הקרה
והסטריאוטיפים על תרבות המערב, לא יכול היה לחכות עוד וההוצאה
להורג בוצעה באותו יום בירייה אחת בעורפו של האיש שניסה לשחק
אותה סטאלין.

ומי יכתוב משהו עליי?
מי ישים אותי בכפיפה אקראית של טירוף באכסניה שפויה?
כולנו. בסופו של דבר.